מתה מחמת מלאכה

  • הרב שמואל שמעוני

מתה מחמת מלאכה

התורה בפרשת משפטים קובעת שהשואל חפץ מחברו, והחפץ נהרס מתוך אונס, חייב לשלם לבעל החפץ: "וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת, בעליו אין עמו - שלם ישלם" (שמות כ"ב, יג). ישנו חריג אחד לכלל זה בתוך מקרי האונס, והוא המקרה של מתה מחמת מלאכה - בהמה שמתה מחמת השימוש הטבעי בה, שלשמו היא נשאלה. חריג זה מובא בגמרא בבבא מציעא (צו:), שם קובע רבא שבמתה מחמת מלאכה השואל פטור, שכן הוא לא שאל את הבהמה כדי להעמידה במכלאה מבלי לעבוד בה.

פטור זה הטריד ראשונים ואחרונים, שכן הגמרא לא מסבירה את יסודו - וכי מה בכך שהשואל שאל את הבהמה מתוך כוונה לעבוד בה? שאלה זו הופכת לקשה אף יותר לאור הסברו של הרשב"א (בבא מציעא לו: ד"ה מאי) בדבר חיובו של שואל באונסין. הרשב"א מסביר שבניגוד למצב בכל התורה כולה, שאדם פטור במקרי אונס, בשואל לא שייך פטור זה, שכן התורה הגדירה את המצב של שאלה כמצב של קניין בחפץ, המלווה בחובת השבה כלפי הבעלים, וכאשר החפץ נשבר - החפץ של השואל הוא שנשבר, ואין בכך ולא כלום עם חובת ההשבה המוטלת עליו. לאור זה מתחדדת השאלה: אם החפץ של השואל הוא שנשבר, מדוע שהמקרה של מתה מחמת מלאכה יהווה חריג?

כאמור, פטור זה הטריד רבים. במסגרת זו נראה שלושה מהכיוונים שהוצעו:

1. הרמב"ן בסוגיה (ד"ה והא) טוען שאמנם יש בסיס לחייב את השואל, אלא שלבעלי החפץ אין זכות תביעה במצב שכזה, כיוון שהם אחראים לנזק שאירע להם. אם הם השאילו חפץ או בהמה לשימוש מסוים, ומתוך אותו שימוש אירע לחפץ או לבהמה נזק - כנראה שהם לא בדקו כראוי את החפץ לפני שהשאילוהו לאותה מטרה. אדם שלא דואג לעצמו - אינו רשאי לבוא בתביעות לאחרים. הוא שהזיק לעצמו.

2. הרשב"א (הובא בשטמ"ק, ד"ה נראה) מסביר שכשם שאין חיוב לשלם על שחיקה מסוימת בערך החפץ שנובעת משימוש נורמלי בו, שכן הבעלים מוחל על כך בכך שהוא משאילו לאותה מטרה, כך גם אין חיוב לשלם על שחיקה מוחלטת, כגון מות הבהמה או שבירת החפץ. מה לי מתה מקצתה, מה לי מתה כולה.

3. המחנה אפרים (הלכות שאלה ופקדון, סי' ד') מחדש שבמצב שהבהמה מתה מחמת מלאכה - בטלה השאלתה למפרע. השואל שאל את החפץ כדי להשתמש בו כראוי, וכעת התברר שהחפץ לא היה ראוי למלאכתו, ועל כן הייתה זו שאלה בטעות, ובתור שכזו היא פוקעת למפרע.