מ: - האוכל בשוק

  • הרב ברוך וינטרוב

האוכל בשוק (מ:)

א. הקושיה מן הירושלמי

לאחר חידושו של רבי יוחנן, כי מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ פסול לעדות, מביאה הגמרא פסול עדות נוסף:

תנו רבנן: האוכל בשוק, הרי זה דומה לכלב, ויש אומרים: פסול לעדות. אמר רב אידי בר אבין: הלכה כיש אומרים.

ומבאר רש"י על אתר (ד"ה ופסול לעדות): "הואיל ואין מקפיד על כבודו, אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל". התוספות (ד"ה ויש אומרים) הקשו על פירושו מסוגיית הירושלמי (מעשרות פ"ג ה"ב):

אית תניי תני: שאין שבחו של תלמיד חכם להיות אוכל בשוק. כהדא רבי לעזר בר רבי שמעון הוה אכיל בשוקא, חמתיה [=ראהו] רבי מאיר, אמר ליה: בשוקא את אכיל? ובטל גרמיה [= והפסיק רבי אלעזר את אכילתו].

לפי פירוש רש"י, כל אדם האוכל בשוק נפסל לעדות, בעוד שמן הירושלמי עולה - כך מקשים התוספות - שאכילה בשוק היא גנאי דווקא לתלמיד חכם, ולא לכל אדם.

בראשונים מצינו תירוצים שונים לקושיה זו, ובמהלך השיעור ננסה להבין לאורם את פסולו של האוכל בשוק.

ב. תירוץ שיטת רש"י

נתחיל בתירוץ שיטת רש"י גופה. כאמור, התוספות הקשו כי מרש"י עולה שכל האוכל בשוק פסול לעדות, אבל מן הירושלמי משמע שרק לתלמיד חכם אין נאה לאכול בשוק.

דקדוק דברי רש"י יעלה ארוכה לקושיה זו. רש"י אינו כותב שהאכילה בשוק היא סיבה לפסול, אלא שהיא סימן לכך שאדם זה אינו חש לכבודו, וממילא יש מקום לחשוש שמא עבר ונפסל לעדות, שהרי הביזיון שבפסילה אינו מרתיע אותו. עבור אדם רגיל אכילה בשוק היא, אם כן, פחיתות כבוד גרידא, ורק לתלמיד חכם זהו גנאי ממש, שכן פחיתות בכבודו היא פחיתות בכבוד התורה חס וחלילה; לכן מקפיד הירושלמי דווקא על תלמיד חכם האוכל בשוק, ולא על אדם רגיל. מצד שני, ייתכן שאצל תלמיד חכם לא תביא האכילה בשוק לידי חשש פסול, שהרי ברור לנו שאין הוא עובר עברות - לא מצד החשש לכבודו, כי אם מצד האיסור כשלעצמו.

סברה זו מבהירה גם את הקשר בין האוכל בשוק לבין מי שאינו מן היישוב. ההרתעה של מערכת הענישה אינה בנויה רק על העונש עצמו, אלא גם על הפיחות במעמד החברתי. כשמדובר באדם שאיננו מתחשב במעמדו החברתי, ממד זה חסר, ההרתעה פוחתת, ויש חשש גדול יותר שמא עבר אותו אדם עברה הפוסלת אותו.

ג. גזל פחות משווה פרוטה

התוספות עצמם מביאים את דעת רבנו חננאל, שבסוגייתנו אין מדובר בסתם אכילה בשוק כי אם במי "שחוטף ואוכל", כלומר: בניגוד לתלמיד חכם, שאינו אמור לאכול בשוק גם משלו, באדם פשוט יש בעיה רק כאשר זו אכילה מן הגזל. על כך מקשים התוספות: "אם כן, פשיטא דפסול, דגזלן הוא". והם מתרצים: "שחוטף פחות משוה פרוטה, אי נמי שגזל דבר שאינו מקפיד עליו".[1]

מחלוקת תנא קמא ויש אומרים אם הגוזל פחות משווה פרוטה נפסל לעדות עשויה להיות תלויה במחלוקת הראשונים אם הוא עובר על איסור גזלה;[2] אלא שאם כן, קשה להסביר את הקשר לעניין מי שאינו מן היישוב. ונראה לומר, דאף להסוברים שאין איסור לאו דגזל בפחות משווה פרוטה, מכל מקום ייתכן שגזלן כזה פסול לעדות. הירושלמי (דמאי פ"ג ה"ב) מביא שני סיפורים דומים:

רבי שמעון בר כהנא היה סומך את רבי אלעזר. עברו ליד כרם אחד. אמר לו: הבא לי קיסם אחד מגדר הכרם לחצוץ בו את שיניי. חזר ואמר לו: אל תביא לי דבר! שאם יעשה כל אדם כן, תלך גדרו של בעל הכרם.

רבי חגי היה סומך את רבי זעירא. עבר לפניהם איש אחד טעון משא של קיסמים. אמר לו: הבא לי קיסם אחד לחצוץ בו את שיניי. חזר ואמר לו: אל תביא לי דבר! שאם יעשה כל אדם כן, ילך משאו של האיש.[3]

כלומר: גם כשמדובר בחפץ פעוט, השווה בוודאי פחות מפרוטה, ואין איסור במעשה הפרטי שלפנינו, יש לשקול את התוצאות של היתר מעין זה; השיקול שהנחה את רבי אלעזר ורבי זירא היה השיקול הקיבוצי, ולא השיקול של המקרה הפרטי. לאור זאת יובן מדוע החוטף ואוכל בשוק פחות משווה פרוטה, אשר אינו שוקל את השיקול הקיבוצי, נחשב כמי שאינו מן היישוב, ויש לפסלו לעדות.[4]

ד. קובע סעודתו בשוק

בסוף דבריהם מביאים התוספות תירוץ נוסף:

ורבנו תם פירש דאוכל בשוק היינו שאוכל סעודה דפת, דגנאי יותר.

כלומר, הירושלמי, המגנה אכילה בשוק דווקא לתלמידי חכמים, מדבר באכילת פירות וכדומה, ואילו הבבלי, הפוסל לעדות כל אדם שאכל בשוק, עוסק באכילת פת. הרא"ש (סימן סה) מביא את דברי רבנו תם בנוסח שונה מעט, ובו מבואר ההבדל שבין פת לשאר אוכלין: "ורבינו תם פירש דהאי אוכל בשוק היינו כשאוכל שם סעודתו". ומבאר הקרבן נתנאל (אות ל): "היינו פת, דכל הסעודה קרי על שם לחם". כלומר: לדעת רבנו תם עיקר הקפידא הוא על הקובע סעודתו בשוק.

מדברי רבנו תם נראה, שעצם האכילה בשוק פוסלת את האדם - שלא כמו בהסברים שעד ראינו כה, אשר תלו את הפסול בחשש לעבֵרות אחרות או בגזל. והדבר מעורר תמיהה: מדוע ייפסל אדם בגלל אכילה בשוק? והלוא אינו עובר בכך על שום איסור!

על מנת לבאר את שיטת רבנו תם, נעיין בדבריו המפורסמים של הגרי"ד סולוביצ'יק בספרו "איש האמונה הבודד". הגרי"ד פותח בתיאור ההבדלים בין סיפורי יצירת האדם שבשני הפרקים הראשונים בספר בראשית, שאחד מהם נוגע לתכלית האדם ותפקידו: בסיפור הראשון מטרת האדם היא "מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (בראשית א', כח), ואילו בסיפור השני הוא מצטווה לעבוד את הגן שבעדן ולשמרו. הגרי"ד מסביר כי שניות זו משקפת שניות וסתירה אמתית בטבעו המורכב של האדם. התורה מציגה שני טיפוסי אדם, אותם מכתיר הגרי"ד בכינויים: 'איש ההדר' ו'איש האמונה'. אנו נתמקד כאן בפן המודגש בפרק הראשון - 'איש ההדר'.

ה. איש ההדר

האדם מן הטיפוס הראשון, שמטרתו היא "מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ", אינו בוחן את העולם מזווית ה'למה' אלא מזווית ה'כיצד' - ואף בשאלה זו אין הוא מעוניין לשמה, כי אם מתוך מטרה: להבין כיצד הדבר פועל על מנת להתערב בו, לכבוש אותו ולרתמו לצרכיו. "באדם הראשון שולטת שאיפה אחת, לחשל את הכוחות הטבעיים היסודיים, לשלוט בהם ולהעמידם לרשות עצמו. התעניינות מעשית זו מעוררת בו את הרצון לגלות את סודות הטבע". הגרי"ד מוסיף ומסביר את מגמתו של איש ההדר:

ברור כי התכלית אינה אלא אחת, אותה תכלית אשר ה' הציב בפניו: להיות 'אדם'... כיצד מוצא האדם את עצמו? הוא מפעיל כלפי עצמו מישוואה פשוטה, המצויה בתהילים, באותו מזמור ח' המכריז על מעמדו הייחודי של האדם בטבע: 'ותחסרהו מעט מא-להים וכבוד והדר תעטרהו'. האדם הוא יצור נכבד. במילים אחרות, האדם הוא יצור נהדר, ולהיות אנושי פירושו: לחיות חיי הדר... ההדר מתפרש בידי בעל המזמור ביכולתו של האדם למשול בסביבתו ולשלוט בה. האדם רוכש לו כבוד על-ידי התהילה, על-ידי עמדת התהילה שלו נוכח סביבתו...

האדם הקדמון שלא היה יכול ללחום במחלות ואשר נפל קרבן בהמוניו לדבר ולקדחת כשהוא מושפל וחסר-אונים, לא היה יכול לדרוש לעצמו את כתר ההדר. רק האדם הבונה בתי-חולים, המגלה שיטות ריפוי ומציל חיי בני אדם, מתברך במידת הכבוד. אדם שחי במאות ה-17 וה-18, שנזקק לעשות דרכו מבוסטון לניו יורק משך ימים, היה נהדר פחות מאשר האדם המודרני המנסה לכבוש את החלל, ממריא במטוס בשדה התעופה בניו יורק ולאחר כמה שעות צועד לו בניחותא ברחובותיה של לונדון. היצור הפרא הינו חסר אונים ולכן אינו נהדר. האדם התרבותי השיג שלטון מוגבל על הטבע, ונעשה, במובנים מסוימים, אדון לטבע, ועל ידי כך השיג גם כבוד.

לדברי הגרי"ד, כבודו של האדם הוא חלק מזהותו האנושית, והוא מתבטא בפרישה מן הטבע והתעלות עליו.

והנה, אחד המרכיבים בפרישה מן הטבע הנו המגורים: האדם בונה לו בית, אשר מגן עליו מפני פגעיו של הטבע, ומעניק לו שליטה בסביבתו המידית. את דירתו של האדם מגדירות שתי פעולות עיקריות: שינה ואכילה (כפי שמלמדות הלכות סוכה והלכות מזוזה). האכילה בשוק, מחוץ לבית, מהווה אפוא ויתור על שליטה זו, וממילא ויתור על כתר הכבוד של האדם. זוהי, כפי הנראה, כוונת הגמרא בהשוותה את האוכל בשוק לכלב: האוכל בשוק מאבד את הכבוד הייחודי לאדם; משהו מצלם האנוש שבו נגרע, והוא נדמה לחיה ולבהמה. וכיוון שאינו אדם במלוא מובן המילה - הרי הוא פסול לעדות.

לאור זאת נוכל לשוב ולבחון את ההשוואה בין האוכל בשוק לבין מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ. מי שאינו לומד דבר, אינו מנסה לממש את האתגר שהטיל הא-ל על האדם; במונחיו של הגרי"ד, הוא אינו כולל באישיותו את 'איש האמונה'. ואם כן, גם אדם זה אינו מן היישוב, שהרי גם בו חסר פן מסוים של צלם א-לוהים.

ו. סיכום

ראינו שלושה הסברים שונים לפסילת האוכל בשוק לעדות:

א. האכילה בשוק אינה סיבה לפסול, אך היא סימן מחשיד, המעורר חשש כי אדם זה עובר על עברות הפוסלות אותו. ביארנו כי מערכת הענישה חסרה מידה ניכרת מהרתעתה כלפי אדם שמעמדו החברתי אינו חשוב לו.

ב. מדובר באוכל בשוק מן הגזל, ואף שמדובר בגזל של פחות משווה פרוטה, שייתכן שאינו אסור כמעשה בפני עצמו, מכל מקום השיקול הקיבוצי - מה יקרה אם כולם ינהגו כן - אמור למנוע אותו. אדם שאינו עושה את השיקול הזה, אינו מחשיב את שאר החברה האנושית, ובכך מבטא פגם מוסרי עמוק, אשר פוסל אותו לעדות.

ג. עצם האכילה בשוק היא הפוסלת, כיוון שאכילת סעודת קבע מחוץ לבית אינה התנהגות של אדם תרבותי ואנושי, כי אם של פרא חסר מגורים. בעקבות הגרי"ד קבענו, כי כבודו של האדם הנו חלק מזהותו האנושית, ואיבודו שקול לאבדן חלק מצלם אנוש שבו.

***

בשיעור זה אנו מסיימים את הפרק הראשון של מסכת קידושין, אליו הצטרפנו בדף כט., וכן את סדרת השיעורים לשנת תשס"ח. אני מקווה כי מי שנעזר בשיעורים אלו במהלך לימודו חש כי היסודות והנושאים השונים שנידונו נתלבנו ונתבררו כדבעי.

בהזדמנות זו אני מבקש לחתום בדברי תודה. בראש ובראשונה - לבורא עולם, על כל הטוב והחסד אשר גמל עמדי, ובמיוחד בשנה האחרונה. ברצוני להודות לצוות בית המדרש הווירטואלי, ובמיוחד לעורך השיעורים, בעז קלוש, אשר עמל שעות רבות בקריאה מדוקדקת, הן לשונית הן תוכנית, וגם בעתות עומס לא ויתר על קוצו של יו"ד. תודה מיוחדת נתונה לרב עזרא ביק, ראש בית המדרש, שהעניק לי את ההזדמנות ללמוד וללמד. ואחרונים חביבים: תודה לכל הקוראים, ובאופן מיוחד למי שטרח והגיב; תגובותיכם הִפרו את הלימוד ושימחו אותי.

בברכת שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה לכם ולכל בית ישראל,

ברוך.

 

[1] ונראה שעל זה הדרך יש להבין גם את הפירוש שהם מביאים בשם הר"ר אליהו - "כגון שהלך אצל המוכרים וטועם משל כולם מעט מעט כאילו רוצה לקנות מהם" - ולא בא פירוש זה אלא לבאר מהי המציאות שבה אדם גוזל פחות משווה פרוטה על ידי אכילה בשוק.

[2] ראה רמב"ם הלכות גנבה פ"א ה"ב, שכתב שעובר בכך על הלאו, ולעומתו רש"י סנהדרין נז. ד"ה צערא בשעתא.

[3] התרגום שלי, ב"ו. מקור: "רבי שמעון בר כהנא הוה מסמיך לרבי לעזר עברון על חד כרם אמר ליה אייתי לי חד קיס מיחצד שיניי חזר ואמר ליה לא תיתי לי כלום אמר דאין אייתי כל בר נש ובר נש מיעבד כן הא אזיל סייגא דגוברא רבי חגיי הוה מיסמך לרבי זעירא עבר חד טעין חד מיכל דקיסין אמר ליה אייתי לי חד קיס נחצי שיניי חזר ואמר ליה לא תיתי לי כלום דאין אתי כל בר נש ובר נש מיעבד כן הא אזילא מיכלא דגוברא".

[4] גם בין חכמי אומות העולם היו שהצביעו על השיקול הקיבוצי כעל שיקול בעל ערך מוסרי משמעותי. במיוחד ידוע בכך קאנט, אשר ביסס את תורת המוסר שלו על שאלה זו ('הצו הקטגורי').