נא. - כתובה כתנאי בית דין

  • הרב יאיר קאהן

כתובה כתנאי בית דין (נא.)

"רבי מאיר היא"

שנינו במשנה:

"לא כתב לה כתובה - בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, מפני שהוא תנאי בית דין. כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז, ולא כתב לה 'כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך' - חייב, שהוא תנאי בית דין".
(משנה נא ע"א)

הגמרא מדייקת שתחילת משנה זו, הוא לשיטת רבי מאיר:

"מני? רבי מאיר היא, דאמר: כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה - הרי זו בעילת זנות. דאי רבי יהודה - האמר: רצה - כותב לבתולה שטר של מאתים, והיא כותבת התקבלתי ממך מנה; ולאלמנה מנה, והיא כותבת התקבלתי ממך חמשים זוז". (נא ע"א)

אמנם, יש להקשות על הנחה זו. הרי משנתנו דנה באדם שאינו כותב כתובה כלל, אבל דין אשה המוחלת על כתובתה - שבו נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה - אינו נידון במשנה כלל. לכאורה, רבי יהודה - הסובר שהאשה מפסידה את כתובתה כאשר היא כותבת 'התקבלתי' - מודה שאם היא לא כתבה 'התקבלתי' - יש לה כתובה שלמה. אם כן, משנתנו עולה יפה גם לשיטת רבי יהודה, ולא רק לשיטת ר' מאיר. אמנם, בסוף הסוגייה הגמרא מעלה חילוק זה, אבל רק כאפשרות אחת כדי להסביר את המשנה:

"איבעית אימא: ר' יהודה - התם כתבה ליה 'התקבלתי', הכא לא כתבה ליה 'התקבלתי' ". (נא ע"ב)

ויש להבין: מדוע לא ברור לבעל הסוגייה שמשנתנו אינה סותרת את שיטת רבי יהודה?

כדרכו, רש"י תירץ שאלה זו אגב פירושו:

"ולר' מאיר - אינה יכולה למחול בעודה תחתיו, ומתניתין נמי, דקתני 'לא כתב לה כתובה - גובה כתובתה שלימה', קא סלקא דעתך - ואפילו מחלה". (נא ע"א ד"ה והיא)

כלומר, לדעת רש"י נחלקו ר' מאיר ור' יהודה אם האישה יכולה למחול על כתובתה. המקשן בסוגייתנו הבין שהבעל לא כתב כתובה כיוון שהאישה מחלה לו עליה, ולכן אם המשנה קובעת שלמרות זאת יש לה כתובה - הרי שהמשנה נוקטת כשיטת ר' מאיר.

לדעת תוס' (נא ע"א ד"ה מני), ר' מאיר לא קבע שאי אפשר לפחות מכתובת האישה כאשר היא מוחלת על כתובתה, אלא רק כאשר הבעל התנה להפחית מסכום הכתובה. שהרי רבי מאיר הוא הסובר שהמתנה על מה שכתוב בתורה - אפילו אם התנה בדבר שבממון, תנאו בטל. וכן למדנו:

"האומר לאשה: הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה - הרי זו מקודשת ותנאו בטל. דברי רבי מאיר". (נו ע"א)

לכן, אדם שהתנה בשעת הנישואין להפחית מסכום הכתובה - תנאו בטל. תוס' ביססו את שיטתם על הסוגייה בפרק "אף על פי":

"כל הפוחת - אפילו בתנאה, אלמא קסבר: תנאו בטל, ואית לה, וכיון דאמר לה 'לית ליך אלא מנה' - לא סמכא דעתה, והויא לה בעילתו בעילת זנות. והא שמעינן ליה לרבי מאיר דאמר 'כל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל', הא בדרבנן - תנאו קיים? קסבר ר' מאיר: כתובה דאורייתא". (נו ע"ב)

על פי זה, תוס' הסבירו שהמקשן בסוגיתנו הבין שרבי יהודה חולק על רבי מאיר בנקודה זו, וסובר שתנאי שבממון קיים. מאחר שלדעתו האיש התנה עם אשתו להפחית מדמי כתובתה - הוא טען שמשנתנו היא לשיטת רבי מאיר.

בדרך דומה פירש הרי"ד, אלא שהוא דייק שיש לאשה כתובה אפילו אם הבעל התנה שלא תהיה לה כתובה מהסיפא של משנתינו:

"כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז, ולא כתב לה 'כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך' - חייב, שהוא תנאי בית דין". (משנה נא ע"א)

לפי דעתו, כתיבה זו זהה לתנאי שאין לה בכתובתה אלא מנה, ואף על פי כן - הבעל חייב לשלם לה כתובה מלאה כשיטת רבי מאיר. גם הרא"ה הלך בדרך זו, אלא שלדעתו משנתנו אינה מדברת על תנאי. אילו תנאי היה מועיל - במקרה שאין כתובה, האישה הייתה צריכה להוכיח שלא היה תנאי כדי לגבות כתובתה. כיוון שהיא אינה צריכה להוכיח זאת - ברור שמשנתנו כרבי מאיר, הסובר שתנאי בכתובה אינו מועיל.

"רבי יהודה היא"

בהמשך, הגמרא מקשה מהסיפא על ההבנה שהמשנה היא כר' מאיר:

"אימא סיפא: כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז, ולא כתב לה 'כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך' - חייב, שהוא תנאי בית דין. אתאן לר' יהודה, דאמר: אחריות טעות סופר הוא. דאי רבי מאיר - האמר: אחריות לאו טעות סופר הוא". (נא ע"א)

כלומר: רבי מאיר סובר שאם הסופר לא כתב אחריות בשטר - אין זו טעות, והנכסים אינם משועבדים. לדעת רבי יהודה, השמטת האחריות היא טעות של הסופר, ולכן הנכסים משתעבדים למרות ההשמטה. ובכן, כיוון שמשנתנו קובעת שהנכסים משועבדים לכתובה אף על פי שהבעל השמיט את אחריות הנכסים - הרי שהיא כרבי יהודה, וממילא הדיוק מהסיפא סותר את הדיוק מהרישא, שבעל המשנה הוא רבי מאיר.

אמנם, יש לתמוה גם על דיוק זה. המשנה קובעת שכתיבת האחריות בכתובה אינה מעכבת כיוון ששעבוד הנכסים הוא תנאי בית דין. מכך משמע, שבשטר על חוב רגיל - הנכסים אינם משועבדים, אלא בתנאי בית דין בלבד, ומכאן שגם הסיפא של המשנה מתאימה לדעת רבי מאיר, ש"אחריות לאו טעות סופר". וכך אמנם הבין הירושלמי:

"מתניתא דרבי מאיר, דרבי מאיר אמר 'כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה - הרי זו בעילת זנות'. למי נצרכה? לרבי מאיר - אף על גב דרבי מאיר אומר 'שטר שאין בו אחריות - נכסין אינו גובה', מודה הוא הכא שהיא גובה".

מדוע, אפוא, קובעת הגמרא שהסיפא מלמדת שהמשנה היא כר' יהודה? הרמב"ן דן בשאלה זו וכתב:

"ואיכא מאן דפריק דאעיקר כתובה קאי תנאי בית דין, וכי קאמר: אף על גב דכתב לה שדה שוה מנה - לא נתקבלה כתובתה, דתנאי בית דין שיהא לה מאתים, ולא פחות ממאתים... וכיון דאיהו חייב לה מאתים - כל נכסיו אחראין לה, דאחריות טעות סופר הוא".

כלומר, "מפני שהוא תנאי בית דין" אינו נימוק לעצם שיעבוד הנכסים, אלא לחיוב הכתובה עצמו. לאחר שקבענו שהבעל חייב לשלם לאשתו מאתיים - ממילא כל נכסיו אחראים לחוב זה אפילו אם לא כתב אחריות, משום שאחריות טעות סופר. אם כן, שפיר דייקה הגמרא שהסיפא היא לשיטת רבי יהודה, הסובר שבחוב רגיל - אחריות טעות סופר.

אמנם, הרמב"ם כתב:

"ועוד תקנו חכמים שיהיו כל נכסי הבעל אחראין וערבאין לכתובה, אפילו כתובתה מנה ויש לו קרקע באלפַּיִם זהובים - הכל תחת שיעבוד הכתובה". (הל' אישות ט"ז, י)

הרי שהרמב"ם פסק במפורש שבית דין תיקנו אחריות נכסים לכתובה, ואם כן דין שעבוד הכתובה אינו זהה לשעבוד חוב רגיל, וחזרה קושייתנו למקומה.

והנה, בסוף פרק "האשה" למדנו:

"בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים. התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה, ועדיין כשהוא כועס עליה אומר לה 'לכי אצל כתובתיך'. התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה, עשירות עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב, עניות היו עושות אותה עביט של מימי רגלים, ועדיין כשכועס עליה אומר לה 'טלי כתובתיך וצאי'. עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה 'כל נכסי אחראין לכתובתה' ". (פב ע"ב)

מה הייתה תקנת ר' שמעון בן שטח? הרי"ד פירש שתקנתו היא מה ששנינו במשנתנו: "לא כתב לה 'כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך' - חייב, שהוא תנאי בית דין". זוהי תקנה מיוחדת, לשעבד את כל נכסי הבעל לכתובה (כהבנת הרמב"ם).

ממוהר לכתובה

כדי להסביר את סוגייתנו, יש לעיין בברייתא בסוף פרק "האשה", המתארת את התפתחות הכתובה. מתברר, שהכתובה לא עברה שינויים מהפכניים, וכל ההתפתחות אירעה בשעבודים בלבד. מאז ומעולם, הכתובה הייתה התחייבות של הבעל לפצות את אשתו במקרה של גירושין או מיתה, אלא שבהתחלה לא היה שעבוד קרקעות על התחייבות זו, אלא היא הייתה מעין משכון שנמסר לאשה. כשראו שרבו הגירושין בישראל משום שלא היה הפסד רציני כרוך בהחלטת הגירושין - החליטו להפקיד את המשכון בבית הבעל, וכשנוכחו לדעת שעדיין לא נמנעים מלגרש - תיקנו ששעבוד הכתובה לא יהיה על ידי משכון אלא כל הנכסים יהיו משועבדים לפירעונה.

אולם נראה שאפשר להבין את התפתחות הכתובה באופן אחר. לשם הבנת אופן זה, נקדים ונאמר שלפי הדעה שכתובה דאורייתא - היא נלמדת מ"מוהר הבתולות". הרמב"ן (שמות כ"ב, ט"ו) דוחה את הלימוד ממוהר לכתובה, וטוען ש"מוהר" אינו כתובה אלא סבלונות - כלומר, מתנות שהחתן נותן לארוסתו או לאביה לצרכי החתונה (ועיין ברמב"ן בראשית ל"ד, י"ב). ואכן, כדברי הרמב"ן משמע ממה שאמר שכם ליעקב ובניו: "הרבו עלי מאוד מוהר ומתן" (בראשית ל"ד, י"ב). כיצד, אפוא, יכולים בעלי הדעה שכתובה דאורייתא ללמוד את מושג הכתובה מ"מוהר הבתולות"?

נראה, שאין חולק על כך שמנהג המוהר לפני מתן תורה היה לתת מתנה לכלה או לאביה. מטרת מתנה זו היתה להראות התחייבות לברית הנישואין. אמנם, למרות ההצהרה שבהתחייבות זו - לא היה בה שום ביטוח שהבעל לא ישנה את דעתו, יפר את בריתו ויחליט לגרש את אשתו. לאחר מתן תורה (לפי הדעה שכתובה מן התורה), קבעה התורה שבמקום לתת לה מתנה לפני הנישואין - הבעל כותב לאשתו את כסף הכתובה, כלומר מתנה הניתנת לה במקרה של גירושין. כך הפכה הכתובה מהצהרת התחייבות בשעת הנישואין לפעולה המגשימה את ההתחייבות, שכן הפרת ההתחייבות גורמת להפסדים ממוניים של הבעל.

ובכן, המעבר ממוהר לכתובה - בין הנוהג לפני מתן תורה לבין ההלכה שהתחדשה אחרי מתן תורה - הוא מעבר ממתנה המבטאת התחייבות חד פעמית להתחייבות המשפיעה על כל חיי הנישואין. ואכן, בברייתא של רבי שמעון בן שטח אנו מוצאים שהכתובה היתה מונחת בבית אביה, ולאחר מכן בבית חמיה. ולפי דרכנו, נראה לפרש שאין הכוונה למשכון שנועד לשלם את חוב הכתובה במקרה של גירושין, אלא במתנה שאמורה להימסר לה במקרה זה. רק אחרי שהתברר שעדיין הנשים נמנעו מלהתחתן - תיקנו אחריות נכסים[1].

לפי מה שביארנו, יש להבין את השלב האחרון של התפתחות הכתובה - תקנת ר' שמעון בן שטח שכל נכסי הבעל משועבדים לכתובה. אם הכתובה היא מתנה - הרי מעולם לא ראינו שעבוד נכסים למתנה? לכן נראה שרבי שמעון בן שטח תיקן לשנות את הכתובה ממתנה המשתלמת בסוף - לחוב, וממילא כל נכסי הבעל משועבדים אליו. לפי הבנה זו, שפיר דייקה הגמרא שמשנתנו היא אליבא דרבי יהודה הסובר "אחריות טעות סופר". שהרי מהות התקנה לא הייתה שעבוד הנכסים, אלא התפתחות הכתובה ממתנה לחוב. לכן, דברי משנתנו שהנכסים משועבדים גם אם לא כתב אחריות נכסים תואמים את שיטת רבי יהודה שאחריות טעות סופר.

נמצא, שהכתובה נועדה לייצב את האישות. כך מובן מדוע אישה ללא כתובה אסורה על בעלה כנדה, שכן בלי הביטוח של הכתובה אין כל גורם המונע מהבעל להפר את התחייבותו. לכן גם ולמדנו בסנהדרין (כא. לנוסחאות מסוימות):

"מאי נשים ומאי פִּלגשים? אמר רב יהודה אמר רב: נשים - בכתובה ובקידושין, פִּלגשים - בלא כתובה ובלא קידושין".

הרי שכתובה היא אחת מהמאפיינים של אישות, משום שהיא מעניקה יציבות למוסד הנישואין, ויציבות זו מבחינה בין זנות לבין אישות. יתרה מזו למדנו, שאפילו אם יש לאישה כתובה אלא שהיא אינה יודעת עליה - בעילתה היא בעילת לזנות:

"כל הפוחת - אפילו בתנאה, אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה. וכיון דאמר לה לית ליך אלא מנה - לא סמכא דעתה, והויא לה בעילתו בעילת זנות". (נו ע"ב)

על פי דרך זו, אפשר להסביר בדרך חדשה גם את הדיוק שמשנתנו היא אליבא דרבי מאיר. שיטת רבי מאיר, שכל הפוחת לבתולה ממאתיים - הרי זו בעילת זנות, משקפת הבנה שהכתובה היא שטר אישות, ובלי הכתובה - בעילתו בעילת זנות. לכן, האיש אינה יכולה למחול על כתובתה, שהרי אם אין כתובה - אישות מניין?! כדי ליצור יחסי אישות, אנו זקוקים לכתובה, וכאשר האישה מוותרת על חלק מכתובתה - אף על פי שהבעל חייב לה סכום מסוים - אין זו אלא התחייבות בעלמא, אבל אין עליה שם "כתובה". לכן גם אי אפשר להתנות להפחית מהכתובה, כשם שאי אפשר להתנות להיפטר משאר כסות ועונה, שכן הכתובה היא חלק מהותי מהאישות. ר' יהודה חולק על ר' מאיר, וסבור שהחתן והכלה יכולים לקבוע את סכום הכתובה בהתאם לרצונם, ואם החליטו להקטין את הסכום - חל על הסכום הנמוך שם "כתובה". ולמדנו בירושלמי:

"מיסבר סבר רבי יהודה: אין פוחתין לבתולה ממנה ולאלמנה מחמשים זוז".

כלומר, גם רבי יהודה חושב שהכתובה היא חלק מהותי מהאישות, אלא שעד חצי מהסכום - עדיין נחשבת ההתחייבות ל"כתובה". ועיין ברמב"ן שכתב:

"ולי נראה דקא סלקא דעתך שזה שנשא בלא כתובה - אין דיננו לכופו אלא בפחות שבדין הכתובות, וכל כמה דאפשר דתשתרי ליה בההיא כתובה - לא מפקינן מיניה טפי".

כלומר, לדעת רבי יהודה יש על מנה שם "כתובה" משום שהוא פחות מדין הכתובות. אבל משנתנו הקובעת שחייב מאתיים גם כאשר לא כתב לה שום דבר היא לשיטת רבי מאיר, שפחות ממאתיים לבתולה - אינה כתובה כלל.

גם דברי הרמב"ם מתפרשים בדרך זו, שהרי כתב:

"התנה עמה לפחות מעיקר כתובה, או שכתב לה מאתים או מאה עיקר כתובה וכתבה לו שנתקבלה מהן כך וכך והיא לא נתקבלה - תנאו בטל, שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה - הרי זו בעילת זנות". (הל' אישות י"ב, ח)

לפי הרמב"ם, הסיבה שמחילה או תנאי אינן מועילות להפחית מהכתובה אינה משום תנאי בית דין (כלומר שבית דין מחייב את מלוא הסכום ואי אפשר להפחית ממנו) אלא משום שבעילתו בעילת זנות. כלומר, הכתובה היא חלק מהותי מהאישות, ובלי כתובה - הבעילה היא בעילת זנות, ואפילו אם התחייב סכום אחר - הואיל ואין כאן כתובה, גם האישות חסרה.



[1] כעין זה ניתן לומר גם למאן דאמר שכתובה דרבנן, אלא שהמעבר ממוהר לכתובה הוא מדרבנן.