דילוג לתוכן העיקרי

ירמיהו | פרק ל"א | נבואות הנחמה – רחל מבכה על בניה

קובץ טקסט


א. מבוא: קובץ נבואות הנחמה בספר ירמיהו

כפי שצוין בשיעור המבוא לספר, קשה לעקוב אחר מבנהו וסידורו של ספר ירמיהו, אך למרות זאת ניתן לזהות בו כמה חטיבות ספרותיות ברורות.

בפרק ל' נפתחת חטיבה חדשה בספר ירמיהו – חטיבת נבואות הנחמה. חטיבה זו כוללת ארבעה פרקים ומסתיימת בסוף פרק לג'. הנבואות הכלולות בחטיבה זו הן מן המרגשות והמרטיטות שבנבואות הנביאים, ואנו נקדיש את שלושת השיעורים הבאים ללימוד כמה מהנבואות העיקריות המופיעות בחטיבה זו.

אף שעיקר נבואותיו של ירמיהו הינן נבואות זעם ותוכחה קשות, ספרו כולל גם כמה נבואות נחמה, כפי שנרמז כבר בנבואת ההקדשה (א, י): 'רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ'.

אף שנבואות הנחמה מהוות מיעוט בספר, הן מתייחדות בכך שירמיהו מצטווה לכתבם על ספר (ל, א-ב): 

הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּתָב לְךָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ אֶל סֵפֶר:

טעמו של הציווי מפורש בפסוק הבא:

כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אָמַר ה' וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם וִירֵשׁוּהָ:

כך נתפרשו פסוקים אלו על ידי הרד"ק:

'ואמר שיכתבם בספר כי הם דברים שעתידין לבא באחרית הימים. ואמרם לו סמוך לפורענות שאמר למעלה, לפי שזאת הפרשה להיות נחמה לישראל שהיו באותו הדור כי כמו שיראו שתתקיים הפורענות בקרוב כן ידעו שתתקיים הנחמה הגדולה באחרית הימים'.   

בשונה מנבואות החורבן המיועדות לדור הנוכחי בלבד, נבואות הנחמה מיועדות גם לדורות הבאים אשר ישבו בגלות, ותפקידן לשמש קרן אור מנחמת ומלאת תקווה לשיבתם אל הארץ. נשים לב לכך שבפסוק המבהיר את מטרת נבואות הנחמה כלולים ישראל ויהודה גם יחד; כלומר הנבואה מתייחסת גם לגלות עשרת השבטים שבימי ירמיהו היו כבר כמאה שנה בגלות. לנקודה זו נשוב בהמשך השיעור.

התייחסות דומה למטרת הנבואות, מצויה גם בסיום החטיבה: (לג, כה-כו):

כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי: גַּם זֶרַע יַעֲקוֹב וְדָוִד עַבְדִּי אֶמְאַס מִקַּחַת מִזַּרְעוֹ מֹשְׁלִים אֶל זֶרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַעֲקֹב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם וְרִחַמְתִּים:

 

     ב. רקען של נבואות הנחמה בפרק לא – ישראל או

       יהודה?

נפתח את עיוננו בנבואות הכלולות בפרק לא[1]. נבואות הנחמה בפרק עוברות אל ממלכת ישראל החרבה והגולה ומנבאות על גאולתה, תשובתה ושיבתה לארצה, ואף על איחודה עם ממלכת יהודה:

(א) כֹּה אָמַר ה' מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל: (ב) מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד: (ג) עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים: (ד) עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ: (ה) כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ:

(ו) כִּי כֹה אָמַר ה' רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׁמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל: (ז) הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה: (ח) בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא.

 

אחת השאלות העיקריות העולות מן הנבואה מתייחסת למאפייניה הכלליים ביותר: מתוכן הנבואה ומהקשרה קשה להבין את זמנה ואת מושאיה.

מחד, הנבואה עוסקת בגלות ובשיבה ממנה, ולפיכך מתבקש להניח שזו נבואת נחמה שנאמרה לאחר החורבן ועוסקת בשיבתה של ממלכת יהודה לארצה, כפי שעולה בפירוש מנבואות אחרות בקובץ.

מאידך, הנחה טבעית זו אינה מתיישבת עם תוכן הנבואה: בחלק הראשון (א-ה) בולט האזכור של ממלכת ישראל – ירמיהו מתייחס לערי שומרון (ד) ולהר אפרים (ה), ומתאר את עלייתם לציון. בכך מציב ירמיהו חזון של הרמוניה ואיחוד בין שתי הממלכות. אפרים נזכר גם בפסקה הבאה (ח) כבכורו של ה'. בהמשך הפרק (יד-טז) נזכר קול בכיה של רחל, ודברי החרטה של אפרים (יז) – המציין בדרך כלל את ממלכת ישראל ולא את יהודה.

לראיות אלה יש לצרף את ההקבלה הבולטת בין נבואות הנחמה כאן לנבואות בתחילת הספר – ובייחוד בפרק ג, בו מנגיד ירמיהו בין גורלה של 'משובה ישראל' לזה של 'בגדה יהודה' ובמסגרתו נאמר בפירוש שהרקע לנבואות הוא 'ימי יאשיהו המלך' (ג, ו). הקבלה נוספת מצויה גם בחזון האיחוד: בפרק ג', חוזה ירמיהו את איחוד הממלכות לעתיד לבוא (יח), חזון המזכיר מאוד את האמור בפרקנו:

בַּיָּמִים הָהֵמָּה יֵלְכוּ בֵית יְהוּדָה עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְיָבֹאוּ יַחְדָּו מֵאֶרֶץ צָפוֹן עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם[2].

נתונים אלה מתיישבים עם המידע ההיסטורי על התקופה. מכמה מקומות עולה שבימי יאשיהו נעשה ניסיון לאחד בין ממלכת יהודה העצמאית לבין שרידיה של ממלכת ישראל. יתכן אפוא שמגמה זו ניצבת אף היא ברקע הנבואה.

 

      ג. בכיה של רחל

לאחר בחינת הרקע, נתמקד בנבואה המפורסמת על בכיה של רחל בפסוקים יד-טז:

 

כֹּה אָמַר ה'
קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ
מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ.

 

כֹּה אָמַר ה'
מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה
כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.
וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם

 

הנבואה בנויה כדיאלוג, ושני חלקיה פותחים במילים 'כה אמר ה' ': בחלקה הראשון (יד) נשמע קולה של רחל הממררת בבכי, ובחלקה השני (טו-טז) נשמעים דברי הנחמה האלוקיים לרחל. החלק השני מקביל במהופך לראשון: כנגד קול בכיה של רחל – 'קול ברמה... נהי בכי תמרורים' אומר ה' 'מנעי קולך מבכי'. כנגד לשון השלילה הכפולה 'מאנה להנחם על בניה כי איננו', משיב ה' בלשון חיוב כפולה: 'כי יש שכר לפעולתך... ויש תקוה לאחריתך...'. משמעות ההקבלה ברורה - הדבר היחיד שעשוי לנחם את רחל הבוכה והממאנת להינחם, הוא ההבטחה על שיבת הבנים לגבולם  והידיעה שהבנים ישנם.

לאחר שבחנו את מבנה הנבואה נשוב לעיין בה. הנבואה פותחת בתמונה עזה ומרגשת, הממחישה את חוויית השמיעה. קול בכיה של רחל מתואר כאן בשלושה שלבים, ואנו חשים כאילו אנו מתקרבים אל עבר הקול. בתחילה, נשמע קול בלבד: 'קול ברמה נשמע', לאחר מכן כבר ניתן לזהות את אופיו – 'נהי בכי תמרורים', ובשלב הסופי ניתן לזהות את הבוכה – 'רחל', ואף את תוכן הבכי – 'מבכה על בניה'. הבכי שנשמע הנו בכיה של אם על בניה שיצאו לגלות. לאחר שהשומע מבין את מהות הבכי, הוא מנסה לנחם את האם הבוכה, אך ניסיונו נכשל – 'מאנה להנחם על בניה כי איננו'.

נבואה מיוחדת זו, המעלה על נס את דמותה של רחל אמנו, היוותה מקור השראה לדורות. היא חקקה את רישומה של האם הרחמנית והאוהבת בתודעת העם הגולה והמיוסר במשך אלפי שנים. עיון נוסף בנבואה מעורר שאלה: מדוע מתאר הנביא דווקא את רחל אמנו? אזכור האבות בספרי הנביאים אינו שכיח במיוחד, ואזכורן של האמהות נדיר עוד יותר[3]. מדוע, אפוא, נבחרה דווקא רחל מכל האימהות על מנת לבטא את הגעגוע והבכי של אבות ואימהות האומה על העם הגולה?

 

     ד. קול ברמה נשמע

קודם שנשיב על שאלתנו, נפנה לבירור משמעותן של המילים הפותחות את הנבואה - 'קול ברמה נשמע'. בולט הדבר, כי מילת המפתח בפתיחה היא 'ברמה'. אלא שלמרות בולטות צורנית זו, פירושה עמום.

כך התפרש ביטוי זה בתרגום יונתן:

קול ברמה נשמע - קלא ברום עלמא אישתמע קל בית ישראל דבכן על ירמיה נבייא כד שלח יתיה נבוזראדן מרמתא לשוב מאחר.

התרגום פתח בפירוש אחד, ולפיו 'ברמה' מתאר את אופי הקול – 'ברום עלמא'. זהו קול שנשמע ברומו של עולם. אולם מיד בהמשך, מציע התרגום פירוש אחר, המפרש את 'ברמה' כתיאור מקום, וכורך את פסוקנו עם תיאור יציאת ירמיהו לגלות עם העם בהמשך הספר (מ, א):

הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחַר שַׁלַּח אֹתוֹ נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים מִן הָרָמָה בְּקַחְתּוֹ אֹתוֹ וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים בְּתוֹךְ כָּל גָּלוּת יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה הַמֻּגְלִים בָּבֶלָה.

התרגום כדרכו כורך את שני הפירושים ויוצר מהם תמונה אחת: קול הבכי של העם היוצא לגלות.

פירוש זה מוביל אותנו אל אחת הבעיות הקשות בגיאוגרפיה המקראית – מקום קבורתה של רחל. אם נפרש שהרמה הנו שם של מקום, הרי שמפסוק זה עולה שמקום קבורת רחל סמוך לרמה, המזוהה כיום עם הכפר א-ראם צפונית לירושלים. לפי פירוש זה מקבלת התמונה בראש הנבואה משמעות נוספת: זהו תיאור ציורי של שיירת הגולים המוגלים מירושלים בבלה, ועוברים בסמוך למקום קבורת רחל אמנו, הרואה אותם בצרתם ובוכה על מר גורלם. בכיים ודמעותיהם הארציות של הגולים מתערבים אפוא עם בכיה ודמעותיה השמימיים של האם רחל, הבוקעים שערי שמים וזוכים לתגובה אלוקית[4]. הבעיה בפירוש זה ברורה: בתיאור מות רחל בספר בראשית (פרק לה) נאמר שהיא נקברה בדרך אפרת, היא בית לחם – המצויה מדרום לירושלים[5]! סתירה זו הטרידה את הפרשנים לדורותיהם, מימי חז"ל ועד החוקרים והפרשנים בני זמננו, שהעניקו לה פתרונות שונים. מתוך שלל ההתייחסויות של הראשונים נצטט כאן את דברי הרמב"ן בפירושו לבראשית לה, המספר על השינוי שחל בעמדתו בסוגיה זו בעקבות עלייתו לארץ:

ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלם, שבח לאל הטוב והמטיב, ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל.... וכן ראיתי שאין קבורה ברמה ולא קרוב לה, אבל הרמה אשר לבנימן רחוק ממנה כארבע פרסאות, והרמה אשר בהר אפרים (ש"א א א) רחוק ממנה יותר משני ימים. על כן אני אומר שהכתוב (ירמיה לא, יד) שאומר: 'קול ברמה נשמע', מליצה כדרך משל: לאמר כי היתה רחל צועקת בקול גדול ומספד מר עד שנשמע הקול למרחוק ברמה שהיא בראש ההר לבנה בנימן, כי איננו שם, והיא חרבה מהם. לא נאמר בכתוב "ברמה רחל מבכה על בניה", אבל אמר כי שם נשמע הקול.

פירוש מקורי הציע נגה הראובני בספרו 'אור חדש על ספר ירמיהו'. הראובני טען ש'אפרת' אינה אלא 'פרת', הסמוכה לענתות – כפר מגוריו של ירמיהו. הוא זיהה את מקום קבורת רחל עם אתר המכונה בפי ערביי המקום 'קובור בני ישראיל', סמוך לא-רם, המזוהה עם הרמה אשר לבנימין.

פתרון  מעניין אחר הציע הרב פרופ' יואל אליצור במאמרו 'קול ברמה נשמע ושאלת קבורת רחל'. לאחר סקירת העמדות השונות בסוגיה הוא מציע את שיטתו, המבוססת על ההקבלה עליה הצבענו בתחילת השיעור, בין נבואות הנחמה של ירמיהו לנבואות הפורענות שבראש הספר:

וקודם כל, דבר שמחברים אחדים הבחינו בו - כתיב ונקוד. לפי נוסח המסורה מנוקד הפסוק שלנו - "קול ברמה נשמע" (ברמה - בי"ת שוואית). הרמה, כשם מקום - ויש מקומות אחדים בשם זה בארץ ישראל - בא תמיד ביידוע: הרמה... מה הוא, אם כן, פירוש "קול ברמה נשמע"? יש רואים ב'רמה' שם תואר; "קול ברמה" - קול רם (פרוש ר' יוסף). יונתן בן עוזיאל, ובעקבותיו כמה מן המפרשים הקלאסיים, מתרגם: "קלא ברום עלמא אשתמע" רד"ק כותב: "בגבעה רמה להשמיע את הקול". והנה, כשאנו מעיינים בנבואות הפורענות שבתחילת ספר ירמיהו (פרקים ג' וד') נמצא שקיימת הקבלה מפליאה בין אותן נבואות חורבן לבין נבואות הנחמה הגדולה שבפרקנו. הקבלת הפכים זו שבין ברכה לקללה היא נוהג שכיח במקרא. על ידי שימוש באותם תכנים ובאותם מטבעות לשון לטוב ולרע, מדגיש המקרא את אחידות המאורעות. הטוב והרע הם שני פנים של השגחת ה', ושניהם תלויים במעשיהם של ישראל... הקשר וקרבת ההפכים שבין החורבן לבין הגאולה הולם יותר מכל את ירמיהו, זה הנביא שבעצם הימים שבהם מתגשמות כל נבואות התוכחה שלו, עומד הוא בחצר המטרה כשהסוללות כבר באות אל העיר לכבשה, ומבשר את ישועת העתיד. ואכן, יש קשר לשוני ועניני בין הנבואה שעיקרה פורענות אשר בפרקים ג' וד', לנבואת הנחמה שבפרק ל"א. בצד התכנים המקבילים והחוזרים בשתי הנבואות - גלות ושיבה; חורבן הארץ ויבולה לעומת פריון, איכרים ועדרים; תשובה וחרטה; אפרים והר אפרים ועוד - מאלפות במיוחד ההקבלות הסגנוניות והלשוניות... (וכאן מפרט אליצור את ההקבלות המרשימות בין הנבואות). אחר כל הדברים האלה, מוצאים אנו בנבואת החורבן שבפרק ג', כא: "קול על שפיים נשמע בכי תחנוני בני ישראל כי העוו את דרכם שכחו את ה' א-להיהם". ההקבלה לנבואת הנחמה (ל"א, יד) מושלמת: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו". 'שפיים' הם המקומות הגבוהים. לפי דרכנו למדנו כדברי הרד"ק: "קול ברמה - בגבעה רמה להשמיע את הקול"!

 

     ה. בכיה של רחל ובכיו של יעקב

כעת נשוב אל שאלתנו: מה פשר ההתמקדות בדמותה של רחל אמנו בנבואתנו? לשאלה זו ניתן להשיב בכמה רמות. ראשית, תיאורה של רחל עולה בקנה אחד עם המסקנה אליה הגענו בסעיפים הקודמים - שנבואה זו עוסקת בגלות ממלכת ישראל – 'אפרים'. אפרים נזכר בפירוש גם בחלקה השני של הנבואה (יז), ולפיכך מתאים להזכיר אף את רחל, אמו של יוסף וסבתו של אפרים. כך מפרש הרד"ק:

'כה אמר ה' קול ברמה נשמע - אמר על דרך משל על עשרת השבטים שראשה אפרים וזכר האם לכלם והיא רחל כאילו בוכה על דרך משל על בניה'  כי איננו – פירוש, העם. וזכר אלו ואמר עליהם איננו לפי שלא שבו עוד משגלו'.

רש"י מציע בעקבות המדרש (איכה רבה, פתיחתות) שהנבואה רומזת למעשיה של רחל עצמה:

מדרש אגדה אמר שהלכו אבות ואימהות לפייס את הקב"ה על שהעמיד מנשה דמות בהיכל ולא נתפייס; נכנסה רחל אמרה לפניו: 'רבונו של עולם, רחמי מי מרובים רחמיך או רחמי בשר ודם? הוי אומר - רחמיך מרובים! והלא אני הכנסתי צרתי בתוך ביתי, שכל עבודה שעבד יעקב את אבי לא עבד אלא בשבילי כשבאתי ליכנס לחופה הכניסו את אחותי, ולא די ששתקתי אלא שמסרתי לה סימני, אף אתה אם הכניסו בניך צרתך בביתך שתוק להם! אמר לה: 'יפה למדת סנגוריא, יש שכר לפעולתך ולצדקתך שמסרת סימנך לאחותך'.

המדרש מתבסס על תגובת ה' לרחל  'ויש שכר לפעולתך' והוא מפרש זאת על מעשה האצילי של רחל שמסרה את סימניה לאחותה. למרות יופיו של המדרש קשה לראות בו פירוש פשטני לנבואה, שכן מעשה זה של רחל לא התפרש בכתובים ונזכר במדרש בלבד. אולם האם בכל זאת מצוי בפסוקים רמז לאירוע הקשור לרחל אמנו? עיון נוסף בנבואה מלמד על קשר לשוני מעניין בינה ובין סיפור יוסף ואחיו.

לשם בירור העניין יש לשים לב לקושי דקדוקי בפסוק: 'מאנה להנחם על בניה כי איננו'. המילה 'איננו' קשה, כיוון שלפניה נזכרו 'בניה' ברבים, ואם כן היה צריך להיות 'כי אינם'! דומה שבכך מרמז הנביא לדברי יעקב על יוסף: "והאחד איננו". יש לציין כי המילה 'איננו' נזכרת שבע פעמים בסיפור יוסף ואחיו תוך התייחסות ליוסף ולבנימין, בניה של רחל.

ישנו קשר מילולי בולט נוסף בין שני העניינים: אצל רחל נאמר "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ". בדומה לכך, מתואר יעקב לאחר אובדן יוסף () "וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו".

הנביא טווה חוטים לשוניים האורגים את הקשר הרעיוני בין אבדן יוסף בניכר לאובדן עם ישראל בגלותו, ובין אבלו של יעקב ובכיו על בכורה של רחל, לבין אבלה ובכיה של רחל על בניה שאינם.

נראה שיסוד הקשר מצוי בדבריו של רש"י על המילים "וימאן להתנחם":

"אין אדם מקבל תנחומים על החי וסבור שמת. שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב, ולא על החי."

דברים אלה הינם עומק פשוטו של מקרא: חוסר השלמתו של יעקב עם האבדן מבטא את הכרתו הפנימית - שאף הוא אינו מודע לה, ורק אנו, הקוראים, מבינים אותה - שיוסף בחיים. זהו היסוד הרמוז בבכי התמרורים המתמשך של רחל. גם אצלה הבכי הבלתי פוסק והמיאון להינחם מעידים על הכרה דומה: בתוך תוכה יודעת רחל ומרגישה שבניה ישובו לארצם, ושה"איננו" הזה, זמני הוא[6]. בכיה של רחל אינו בכי של ייאוש והשלמה. אדרבה, הבכי הבלתי פוסק נובע מההכרה הפנימית שיש לו תפקיד. זהו בכי שנועד לעורר רחמי שמיים על בניה ולהשיבם לארצם. רק לבכי מסוג זה ישנה השפעה אמיתית:

"מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ".

בפשטות הדברים, 'פעולתה' של רחל בפסוק היא בכיה ודמעותיה[7]. כשם שזכה יעקב להינחם ולראות את בנו האובד, כך מובטח גם לרחל שבכייה יפעל את פעולתו, וסופו – "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם"[8].

 

      ו. 'בכי תמרורים'

לאור פירוש זה ניתן לחזור ולעיין בתיאור בכיה של רחל – 'נהי בכי תמרורים'. ראשית כל, יש לציין כי המילה 'תמרורים' הינה מילה נדירה ביותר בתנ"ך והיא נזכרת ארבע פעמים בלבד: שלוש פעמים בספר ירמיהו, שניים מהם מופיעים בפסוקים סמוכים בפרקנו - בפסוק בו אנו עסוקים כעת, (פסוק טו) ובפסוק כ[9]:

'הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים, שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶך הָלָכְתְּ שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה'.

אמנם, בשני המקומות משמשת המילה 'תמרורים' במשמעות שונה בתכלית: בפסוק טו' היא מתארת את הבכי, כדברי הרד"ק: 'בכי תמרורים - שבוכה במרירות לב', (וכך גם בהיקרות הנוספת בספר (ו, כו): 'אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים') ואילו בפסוק כ' המילה 'תמרורים' מקבילה למילה 'ציונים', והוראתה ככל הנראה - עמוד גבוה כעין תומר, המסמן את הדרך המובילה בחזרה לארץ. שימושו של הנביא במילה 'תמרורים' בהקשר זה, מבטא את קריאתו לעם, עוד ביציאתו לגלות להכין את הדרך חזרה[10]. אמנם, הקרבה היתירה של שתי מילים זהות ונדירות בעלות משמעות כה שונה אומרת דרשני. פירוש יפה ומרגש לביטוי זה הציע הרב חנן פורת ז"ל (באחד ממאמריו בגליונות 'מעט מן האור'), ונאים הדברים למי שאמרם:

לא בכי של אבל לפנינו, ולא המיה של נוסטלגיה המתרפקת על מה שהיה ואיננו עוד, אלא 'בכי תמרורים' המיתמר כלפי מעלה ופניו נשואות לעתיד! 'בכי תמרורים' זה ניצב כתמרור דרכים ושולח קריאת כיוון, הן כלפי הבנים, הנתבעים לשוב לביתם, והן כלפי ריבון העולמים, הנדרש להשיב בנים לגבולם. על כן מכונה כאן בכייה של רחל בשם יוצא דופן: "פעולה", כלשון הפסוק: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ...". לכאורה מוזר לכנות בכי במילה פעולה, המבטאת מעשה יצירה. אך לאמיתו של דבר בכייה של רחל הינו 'בכי פונקציונלי' הפועל את פעולתו, ואינו נותן מנוח לא לאב ולא לבנים עד שישובו הביתה.

 

    ז. בין רחל לאפרים

נעבור כעת אל חלקה השני של הנבואה (פסוקים יז -יט). בעוד החלק הראשון התמקד בבכיה של רחל על בניה, עשרת השבטים היוצאים לגלות, הרי שבמוקדו של החלק השני נמצא אפרים, המייצג את אותם 'בנים' אבודים - עשרת השבטים. קיים דמיון רב בין שני חלקי הנבואה, כפי שניתן לראות מהטבלה הבאה:

כֹּה אָמַר יי
קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ

מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ.

 

 

כֹּה אָמַר יי,

מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה

כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יי, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.

וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יי, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם 

 

שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד

הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה יי אֱלֹהָי.

כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ,

בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי

 

הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים

כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד

עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲ‍רַחֲמֶנּוּ נְאֻם יי.

 

 

נפרט את ההקבלות בין שני החלקים:

  1. שתי הנבואות בנויות כדיאלוג, כאשר בחלק הראשון אנו שומעים את הקול האנושי – קול בכיה של רחל מחד ודברי החרטה של אפרים מאידך, ובחלק השני מופיעה התגובה האלוקית לשני קולות אלה.
  2. שתי הנבואות מתארות יחסי הורים וילדים, מלאי אהבה וגעגועים: בכיה של רחל על בניה, ורחמיו של ה' על בניו: 'הבן יקיר לי אפרים... על כן המו מעי לו'.
  3. בשתי הנבואות, לאחר תיאור הצער והבכי מופיע שלב של נחמה מצד ה': 'מנעי קולך מבכי... כי יש שכר לפעולתך', 'זכור אזכרנו... רחם ארחמנו'.
  4. בשני החלקים מופיע עניין השיבה: 'ושבו מארץ אויב... ושבו בנים לגבולם' – 'השיבני ואשובה... כי אחרי שובי נחמתי'.   

הזיקה בין שני החלקים עולה גם מהקבלתם לנבואה קודמת. קודם ציינו את ההקבלה הקיימת בין הנבואות בתחילת הספר לבין קובץ נבואות הנחמה, ואת הזיקה לבכיה של רחל. כעת נוסיף ונבליט דווקא את שינוי הפרספקטיבה. הנבואות בקובץ הנחמה נפתחות בפסוק דומה לזה שבתחילת החלק הראשון. הוא מתאר את שמיעת קול הבכי – בדומה לשמיעת בכיה של רחל, אולם שם מבואר כי אין מדובר בבכייה של רחל אלא בבכיו של העם (ג, כא):

קוֹל עַל שְׁפָיִים נִשְׁמָע בְּכִי תַחֲנוּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי הֶעֱווּ אֶת דַּרְכָּם שָׁכְחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם:

הזיקה לחלק השני בולטת בהמשך הנבואה, בה מצוטטים דברי העם:

שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ... נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ כִּי לַה' אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ ועַד הַיּוֹם הַזֶּה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ.

דברים אלה מזכירים את דברי אפרים בנבואתנו:

הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהי.  כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ, בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי.

בכיו של העם התפצל אפוא בנבואתנו לשניים – לבכיה של רחל מחד ולצערו של אפרים מאידך.

לאור הקבלות אלה יש לבחון את ההבדל בין שני חלקי הנבואה: בחלק הראשון 'שומע' ה' את בכיה של רחל – ובכי זה הוא הבסיס לגאולה: 'מנעי קולך מבכי... כי יש שכר לפעולתך'. משמעות הדבר היא שזכות האבות והאמהות, ואהבתם העזה לבניהם - היא ה'פעולה' תשיב את הבנים מארץ אויב. לעומת זאת החלק השני מתאר תשובה מסוג אחר – כאן התשובה פותחת את התהליך, ורצונו של אפרים לשוב הוא שמניע את גלגלי הגאולה. אמנם, גם כאן מופיעה אהבת ההורים לבן האובד – אולם זו אהבת אב לבנו, המסמלת את אהבת ה' לישראל. ההבדל בין החלקים בולט בשורש 'שוב'. בחלק הראשון הוא מופיע פעמיים ומציין את שיבת הבנים לארץ, כתוצאה מבכיה של רחל. לעומת זאת בחלק השני הוא מופיע שלוש פעמים ומתאר את תשובתו של אפרים, שהיא זו שתביא לגאולתו.[11] עניין נוסף הבולט בדברי אפרים הוא הרצון לשוב בלי לדעת כיצד: השיבני ואשובה! מאידך, היסוד הבולט בתשובתו הוא החרטה העמוקה, המביאה לבושה וכלימה על מעשיו בעברו – וזהו התנאי ההכרחי והמספיק לקבלתו בידי ה', אביו האוהב. [12]

 


[1] פרק זה נבחר להפטרת יו"ט שני של ראש השנה. הגמרא בראש השנה לא ע"א אומרת 'ומפטירין הבן יקיר לי אפרים' ופירש רש"י שם: 'משום זכור אזכרנו רחם ארחמנו'. יש לציין שפסוק זה מופיע גם בפסוקי זכרונות של תפילת מוסף. על אופי התשובה והזכרון בנבואה ראו בסוף השיעור.

[2] בנוסף, דבריו בתחילת הנבואה: 'מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל. מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד' – מזכירים את הנבואה הראשונה בפרק ב – 'כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה'. בהמשך השיעור נעמוד על הקבלות נוספות.

[3] המקום הנוסף שבו נזכרת אחת האימהות הוא בישעיהו נא, ב: 'הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם', אולם שם נזכרת שרה יחד עם אברהם, ומיד בהמשך הפסוק עובר הנביא להתמקד באברהם בלבד: 'כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ'.

[4] ראוי להביא כאן ציטוט מהבלדה המפורסמת של שמשון מלצר, 'אשירה לרש"י', שבמהלכה הוא מתאר בגעגועים את לימודיו כילד ב'חדר'. באחת הקטעים הנפלאים והמרגשים בבלדה מתואר לימוד פירושו של רש"י על דברי יעקב – 'ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל' בחדר, ודרכו ניבטת השפעתם העמוקה של דברי רש"י על נפשם הרכה של הילדים:
"ולאורם של נרות הפרפי"ן שהעלינו עלתה דמותו של יעקב,
זקן וחלוש ותשוש מיסורין ומתחזק לישב על המטה,
והוא משתחווה לפני בנו השליט (תעלה בעדניה סגיד ליה!)
והוא מצטדק לפניו ומסביר: ואני בבואי מפדן...
שרנו כלנו בחם, ברננה, בניגון היוצא מן הלב:
"ואני – ואני יעקב, בבואי – כשבאתי, מפדן – היא פדן-ארם,
מתה – נפטרה, עלי – בגללי, רחל – רחל אמך...
ואף-על-פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען,
ולא כך עשיתי לאמך... ויודע אני שיש בלבך עלי.
אבל דע לך שעל-פי הדבור קברתיה שם... כשיגלה נבודראדן...
שרנו כולנו בחום, ברננה, בניגון היוצא מן הלב –
מלבו של יוסף שאמו נקברה בשדה בצדי הדרכים,
מלבו של יעקב שהאהובה והנעימה גם במותה ממנו נפרדה,
מלבה של רחל היוצאת על קברה ובוכה ומבקשת רחמים,
מלבם של ישראל שהגלום שבאים כבולים בשלשלאות של ברזל.
ומלבו, כביכול, העונה לרחל: יש שכר לפעולתך...

[5] לכך יש לצרף את איזכור מקום קבורת רחל בסיפור המלכת שאול (שמו"א י, ב) 'עִם קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצַח', אשר דומה דווקא למיקום המצוי בנבואת ירמיהו.

[6] על הזיקה בין בכיה של רחל לבכיו של יוסף עמד הרב נחמיה נובל, שהיה רב אורתודוקסי ציוני-דתי בגרמניה בתחילת המאה העשרים. דרשותיו והרצאותיו של הרב נובל הותירו רושם עז באזני קהל המתפללים והתלמידים, שביניהם כמה מהוגי הדעות היהודים-גרמניים החשובים באותה תקופה, כמרטין בובר ופרנץ רוזנצווייג. בהקדמה לספר המקבץ את כתביו והגותו – 'הגות והלכה', ירושלים 1969, פרס תלמידו ישעיהו אביעד את רשמיו מדרשות הרב נובל, והביא כדוגמא את דרשתו על בכיה של רחל.  

[7] אפשר שיש כאן רמז לסיפורי יעקב בבית לבן, שבהם יש ריכוז גבוה ביותר של ענייני 'שכר' (שבע מתוך ארבע עשרה היקרויות בתורה): בין יעקב ללבן ובינו לבין נשותיו – רחל ולאה. אלא שהמאפיין העיקרי של השכר שם הוא אי ההלימה בינו ובין הפעולה, והרמאות שאפפה אותו. ואילו כאן אומר ה'  - 'כי יש שכר לפעולתך'. 

[8] בכמה מקומות בספר נזקק ירמיהו לסיפור יעקב בבית לבן ולסיפור יוסף במצרים, ונראה שטעמו של דבר הוא שאלה סיפורי הגלות הקדומים בתורה. בזיקות אלה נדון בהרחבה באחד השיעורים הבאים.

[9] הדמיון בין שני הפסוקים מתבטא אף בהכפלת לשון השיבה הקיימת בשניהם: 'ושבו מארץ אויב... ושבו בנים לגבולם' – 'שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אלה'.

[10] וידועה פרשנותם של חז"ל בספרי דברים פיסקה מג, שראו בציונים אלה משל לקיום המצוות בחוץ לארץ שאינם אלא הכנה לקיומם המלא בארץ, והרחיב בסוגיה זו הרמב"ן בפירושו לתורה על ויקרא יח, כה ועל דברים יא, ח.

[11] אחד המאפיינים הסגנוניים הבולטים בקטע זה הוא החזרה על מקור ופועל. תופעה זו חוזרת כאן שלוש פעמים בדברי ה': שמוע שמעתי, זכור אזכרנו, רחם ארחמנו. למעשה משורטטים כאן שלושה שלבים – שמיעת דברי החרטה, אחר כך זכרון הבן האהוב, ולבסוף – הרחמים וההשבה שלו. כנגד זה נזכרים בדברים אפרים פעלים כפולים: יסרתני ואוסר, השיבני ואשובה – כפילות זו מדגישה את מערכת היחסים בין פעולת ה' לתגובת לאפרים: תחילה יסרתני – ואוסר, כעת השיבני – ואשובה! 

[12] דבריו של אפרים כאן שמשו בסיס לתיאור תהליך התשובה בהלכות תשובה לרמב"ם (ב, ב). הרמב"ם מפרט את שלבי תהליך התשובה, ומצרף לכל שלב מקור מקראי, הלקוח מנבואות התשובה השונות. את יסוד החרטה על המעשה כבסיס לתשובה הוא לומד מנבואתנו: 'ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו'. 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)