נבואת ההקדשה [חלק ב'] – המראות (א, יא-יט)

  • הרב דוד סבתו
  1. מבוא: הנביא והנבואה

להקדשתו של ירמיהו לנבואה נסמכת נבואתו הראשונה, המבשרת על חורבנה הקרב ובא של ירושלים. הנבואה נחלקת לשני מראות: מקל שקד (יא-יב) וסיר נפוח (יג-יד), ולאחריהם מתואר חזון נבואי המתאר את כיבושה של ירושלים (טו-יט).

שני המראות פותחים בדיבור חדש – 'ויהי דבר ה' אלי לאמר' (א, יא). דיבור זה מסמן כי הם אינם מהווים המשך ישיר לנבואת ההקדשה, אשר פתחה אף היא באותן המילים. למרות זאת, כפי שיתואר להלן, נראה שהן כוללות כמה רכיבים המשייכים אותם לנבואה זו באופן מובהק. ניתן אפוא לומר שלפנינו נבואה אחת שלמה, אשר חלקה הראשון מתמקד בירמיהו עצמו ובהפיכתו לנביא, ואילו חלקה השני מתמקד בתכניה העיקריים של נבואתו. ניתן להצביע על הבדל תוכני נוסף ביניהם: החלק הראשון הזכיר את הנבואה על הגויים ועל הממלכות באופן כללי, ואילו החלק השני עובר לנבואת הפורענות של ישראל.

 

  1. נבואת המראות

'נבואת מראות' איננה ייחודית לירמיהו. היא מופיעה לראשונה אצל עמוס (בפרקים ז-ח) בסגנון ובמבנה הדומים לנאמר בפרקנו. בתחילה מופיעה שאלת מאת ה': 'מה אתה רואה עמוס' (עמוס ז, ח), ולאחריה תשובת עמוס, אשר גוררת בעקבותיה את הסבר ה' למראה. מבנה דומה קיים גם בסדרת נבואות של זכריה (פרקים ד-ה), אשר חי ופעל אחרי ירמיהו. בכל הנבואות הללו משמשים המראות הנגלים לעיני הנביא סמלים נבואיים לאירועים העתידים לבוא. מקור נוסף להשוואה מצוי גם בספר ירמיהו עצמו בנבואת מראה דודאי התאנים (פרק כד).

כאמור, נבואתנו פותחת בשני מראות נבואיים אותם מראה ה' לירמיהו. גם בנבואת המראות של עמוס וזכריה אנו מוצאים כמה מראות בסדרה, ולפיכך סביר להניח שיש זיקה ביניהן. הזיקה בין שני המראות מפורשת בפתיחת הפסקאות עם התוספות של הפתיח השני: 'ויהי דבר ה' אלי לאמר... ויהי דבר ה' אלי שנית לאמר...'. כמו כן, גם המבנה של שתי הפסקאות דומה. כל אחת נחלקת לארבעה חלקים:

א. הקדמה.

ב. שאלה לירמיהו – 'מה אתה רואה',

ג. תשובתו של ירמיהו – '... אני רואה',

ד. פירוש המראה בידי ה'.

עוד בטרם נדון במשמעותו של כל מראה, ראוי לציין שעצם הסמכת המראות לנבואת ההקדשה מזכיר במידה מסוימת את נבואת ההקדשה של משה בסנה, שעל זיקתה לנבואת ההקדשה של ירמיהו עמדנו בהרחבה בשיעור הקודם. במעמד הסנה, בדומה להקדשת ירמיהו, משה מקבל לאחר הקדשתו שלושה אותות נבואיים – הפיכת המטה לנחש, הצרעת שהופיעה על ידו וריפויה, והפיכת המים לדם. אותות אלה נועדו לחזק את בטחונו בשליחותו, כדברי ה', אבל הם מהווים גם הטרמה להמשך שליחותו - האותות והמופתים שיעשה משה במצרים.

 

  1. מקל שקד

(יא) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר

מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ

וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה:

(יב) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת

כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ:

 

במראה הראשון ירמיהו מזהה מקל שקד, וה' מגיב – 'היטבת לראות!', ולאחר מכן מפרש את משמעות הנבואה. משמעותו של מקל השקד מתבארת לכאורה בפירוש בדברי ה', ולפנינו מעין משחק מילים בין המילה שקד למילה שוקד, כלומר מוציא אל הפועל בקפדנות ובזריזות. מבחינה זו המראה יוצא דופן, כיוון שהוא לא נועד אלא לצורך הצליל הטמון בו. המפרשים ביקשו לברר האם מסתתרת בשקד משמעות נוספת, סמויה.[1]

רבי יוסף קרא מפרש שהדמיון אינו רק מילולי אלא מהותי:

מקל שקד אני רואה – של פירות שקדים. ולכך נקרא שמן 'שקדים', שמקדימין פירותיהן לכל הפירות.

פיתוח של רעיון זה מופיע בדרשה מעניינת בתלמוד הירושלמי (תעניות ד, ה): 

אמר רבי אבונה סימנא 'מקל שקד אני רואה' מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו עשרים ואחד יום, כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית עשרים ואחד יום

רבי אבונא מפרש בצורה מדויקת וספציפית את סמל השקד על חורבנה של ירושלים. כדי לברר את משמעו המדויק של המראה נשים לב לפרט נוסף: ירמיהו רואה מקל שקד, ולא עץ שקד. לנקודה זו הפנה את תשומת לבנו הרד"ק, ופתר באמצעותה קושי נוסף במראה: התגובה 'היטבת לראות', שמופיעה במראה מקל השקד בלבד:

... כי ראה המקל בלא עלים ובלא פרחים והתבונן אליו במראה הנבואה והכיר בו שהוא מעץ שקד. לפיכך אמר לו היטבת לראות, שאילו ראה אותו בעלים ובפרחים מה היתה הטבת הראייה? נקל הוא להכיר זה!.

ואפשר אם כן שה' מעודדו בתחילת דרכו כנביא.  

אולם יתכן שיש לפרט זה משמעות רבה יותר. מקל השקד של ירמיהו מעלה בזכרוננו מקל שקד אחר, הלא הוא מטה השקד של אהרן שנזכר במבחן המטות לאחר מחלוקת קורח (במדבר יז). קריאה מדוקדקת של הפרשיה שם מגלה קווי דמיון נוספים בין שני המקומות. על מנת להבין את הדמיון, עלינו לעיין מעט בתיאור פריחתו של מטה אהרון.

(טז) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יז) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ: (יח) וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם: (יט) וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה: (כ) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם: (כא) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם: (כב) וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֹּת לִפְנֵי ה' בְּאֹהֶל הָעֵדֻת: (כג) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים: (כד) וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי ה' אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ:

נמנה את הקשרים בין שני המקומות:

  1. בשניהם משמש מטה השקד בתפקיד סמלי נבואי. בירמיהו כאות על שקידת ה' על מימוש דברו, ובבמדבר כראיה על בחירת מטה אהרן.
  2. הזיקה מתהדקת באפיון המשותף של השקד בשני המקומות: עץ המסמל צמיחה מהירה וסיום מהיר של תהליך. ניתן לומר שמה שנאמר בתמצית ובאמצעות 'לשון נופל על לשון' אצל ירמיהו, מתואר באופן ציורי וחי בפריחתו המהירה של מטה אהרן במדבר.
  3. בשני המקומות הסמל מתייחס לכהן – אהרן הכהן, וירמיהו מן הכהנים אשר בענתות, והוא מופיע בהקשר של בחירתו והקדשתו לתפקיד רוחני רם מעלה.

למרות הדמיון, ראוי לשים לב להבדל הדק בין שתי הנבואות: בסיפור בספר במדבר מדובר במטה ואילו בנבואת ירמיהו מדובר על מקל. נראה ששינוי סמנטי זה אינו מקרי. המטה בסיפור בחירת אהרן מהווה מילה מנחה ודו משמעית בפסקה. המטה הנו חפץ ממשי, אך הוא גם סמל להנהגה שבה זכה אהרן ומטהו מכל המטות, במובן של שבטי ישראל. לעומת זאת המקל המופיע בתחילת ספר ירמיהו, גורם לאיבוד של האסוציאציה המנהיגותית הגלומה במטה השקד ולקבלת מטען אחר במקומו. המקל, בניגוד למטה, משמש בין השאר גם ככלי להכאה ולהענשה[2]. כך, ניתן לראות במקל סמל לפורענות שתבוא על העם. ייתכן שבשל תפקידים שונים אלו של המטה והמקל, התהליך שהם עוברים שונה - מטה אהרן פורח, על מנת להבליט שהוא המטה היחיד שקיבל את חיותו בקודש, ולעומתו המקל המופיע בנבואת ירמיהו נשאר חסר חיים[3].

 

  1. הסיר הנפוח

במראה השני רואה ירמיהו 'סיר נפוח' - סיר בישול מהביל אשר תחתיו נופחת אש[4]. כפי שציינו לעיל, המראה השני מהווה המשך למראה הראשון, ועל כן מתבקשת ההשוואה בין שני המראות:

 

מקל השקד

הסיר הנפוח

[1] הקדמה

[2] שאלת ה'

[3] תשובת

     ירמיהו

[4] תגובת

     ה'

(יא) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר

מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ

וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה:

 

(יב) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ

לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ:

(יג) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר

מָה אַתָּה רֹאֶה

וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה

וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה:

(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ:

 

 

נעיין מעט בשווה והשונה בין המראות:

א. בחלק [1] נוספה המילה 'שנית' המציינת את זיקתו

     של מראה הסיר למראה הקודם.

ב. בחלק [2] לא נזכר שמו של ירמיהו, ואף שינוי זה

    מלמד שלפנינו המשך של המראה הקודם בו נקב ה'

    בשמו.

ג. בתשובתו של ירמיהו במראה השוני הוא מוסיף

   לציון המראה פרט נוסף: 'ופניו מפני צפונה'. פרט זה

    יתברר בהמשך כפרט חיוני.

ד. הקשר בין המראות עולה גם מהסמל הכלול

     בתשובת ה' למראה הסיר [4]: בישול מהיר המסמל

      את הפורענות המהירה שתבוא על ירושלים[5].

נבואת פורענות דומה מנבא יחזקאל [כד, א-יא], בן דורו הצעיר של ירמיהו, המדמה את ירושלים לסיר בעצם היום בו סמך מלך בבל על ירושלים, אירוע שיוזכר בפירוש בהמשך נבואתנו[6].

למרות קווי הדמיון, קיים בין המראות הבדל בולט: במראה הסיר הפורענות מפורשת בדברי ה' ואף מצוין בפירוש כיוון בואה. במראה השקד, לעומת זאת, הפורענות אינה מוזכרת בפירוש. יתרה מזו, מראה זה נותן את אותותיו בהמשך נבואות ירמיהו, והוא מתפרש אמנם לשני כיוונים. לרעה [ה, ו]:

עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם כָּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם עָצְמוּ מְשׁוּבוֹתֵיהֶם.

אך גם לטובה [לא, כז]:

(ו) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה: (כז) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ, כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם ה':

יתכן אפוא ששני המראות ניצבים בצורה כיאסטית כנגד שני תפקידיו של ירמיהו שתוארו קודם לכן בשתי המילים הקצרות - להרוס ולבנות, והם כוללים את שני המרכיבים יחד. לאור זאת אולי ניתן לפרש את הביטוי 'היטבת לראות', הנזכר רק במראה הראשון – הקב"ה מציין לטובה את ירמיהו על כך שהוא ראה גם את הצד הטוב שבמראה - לא רק את המקל אלא גם את הפריחה הטמונה בו. נראה כי גם מגמה זו היא מגמה שתימשך לאורך נבואותיו של ירמיהו – עליו לדעת לזהות בתוך נבואות הפורענות שלו גם את היסוד הטוב הטמון בהם כבסיס לבניין חדש.

 

 

  1. כיבוש ירושלים

בהמשך הפרק, מופיעים הפסוקים הבאים:

(טו) כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם ה'

וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם

וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה:

(טז) וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם:

 

ההסבר הקצר לפורענות המסומלת בסיר מורחב בפסקה שלפנינו. בפסוק הקודם נאמר מצפון תפתח הרעה, ואילו בפסוקים אלו מתואר כיבוש ירושלים באמצעות תמונה מיוחדת במינה של המלכים הנותנים כסאותיהם בפתח שערי ירושלים. תמונה זו לקוחה ככל הנראה מהריאליה הקדומה, כפי שעולה מתבליטי אשור המראים את מלך אשור יושב על כורסת המלך ממול לעיר נצורה. בתמונה זו קיים גם היבט נוסף - ישיבה על כיסא בפתח שעריה של עיר מזכירה גם מצב של שיפוט[7], וכך אמנם נאמר בפירוש בפסוק הבא: 'ודיברתי משפטי אותם'.

יצויין, כי בראשית נבואתו אין ירמיהו נוקב בשמה המפורש של הממלכה הצפונית שתחריב את ירושלים, ורק בהמשך נבואותיו הוא יזהה אותה עם בבל.

לנבואת ירמיהו על חורבן העיר יש להשוות את התיאור הממשי של החורבן כפי שהוא מוצג בסוף הספר [לט, ה]:

'וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂגוּ אֶת צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ וַיִּקְחוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלֻהוּ אֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיְדַבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים'[8].

ההתייחסות אל מימד המשפט דומה, אלא שנראה שבפרק לט מדובר על מלך בבל השופט את צדקיהו מלך יהודה (ולא על משפטו של ה'). אמנם, יתכן שהזיקה הלשונית בין הנבואה להגשמתה מלמדת שדברי המשפט של הבבלים עם צדקיהו משקפים את דברי המשפט האלוקיים. נקודת המבט החיצונית, הגלויה, היא זו בה צדקיהו שומע את דברי התוכחה מנבוכדנצר מלך בבל על כך שבגד ומרד בו, אך ירמיהו מלמד אותנו שיש לשמוע מבעד לתוכחתו של מלך בבל את תוכחתו של ה', שולחו של נבוכדנצר, על שבגד ומרד במלכו של עולם: 'עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים'. מלך בבל משמש כאן כשליח שלא מדעת לדבר ה'.

 

  1. עיר מבצר ועמוד ברזל - בין ירמיהו לעם

הנבואה חותמת בזירוז לירמיהו להתחיל בפעולתו כנביא, והיא מדגישה את המתח שיווצר בין ירמיהו ובין העם כתוצאה משליחותו הנבואית:

(יז) וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ

אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם:

(יח) וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ

לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ:

(יט) וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ

כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהַצִּילֶךָ:

חתימה זו של הנבואה ממשיכה את נבואת המראות הסמוכה אליה, אך נראה שהיא גם מסכמת את נבואת ההקדשה בכללותה.

הפסקה נחלקת לשניים – 'ואתה... ואני...'. זהו מבנה של ברית דו צדדית, בדומה למשל לזה של ברית נח וברית המילה[9]: על ירמיהו לעמוד איתן ולומר את דברי ה' ללא מורא, ומאידך – ה' יחזק אותו ויגן עליו מפניהם.

דברים אלה מהווים הרחבה ופיתוח של האמור בנבואת ההקדשה, כפי שעולה מהטבלה הבאה:

 

 

 

נבואת ההקדשה

[ז-ח]

חתימת הנבואה [יז-יט]

כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ

וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר:

 

 אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם

 

 

 

 

 

כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם ה':

וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ

 

וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ

 

אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם:

(יח) וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ

לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ:

(יט) וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ

כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהַצִּילֶךָ:

 

 

ההבדל העיקרי בין חלקי הפרק הנו בפירוט של הציווי 'אל תירא מפניהם'. בסיום הפרק מופיע גם עונש: 'פן אחיתך לפניהם', אך גם מתוארת ההגנה - כנגד 'ואתה תאזור מתניך', מתחייב ה' 'ואני נתתיך היום לעיר מבצר...'. האיום והעידוד המובלטים בפסוקים הללו נועדו להכין את ירמיהו לקראת הניסיונות הקשים בהם הוא יאלץ לעמוד בהמשך שליחותו – סיכון חיים ממשי והרהורים אובדניים חריפים. 

יתכן שכאן נוסף גם תוכן הדברים שעליו לומר לעם. כך ניתן לקשור בין הניסוח: 'ודיברת אליהם', לבין הדברים שאמורים בפסקה הקודמת: 'ודברתי משפטי אותם'. נראה מכאן, שתפקיד הנביא להעביר לעם את דברי ה' ולהסביר להם את סיבותיו ומשמעותו של החורבן – עונש על עזיבתם את ה'[10].

מלבד עצם הציווי וההבטחה, ראוי להתייחס לדימוי המיוחד בו נוקטת הנבואה. היחסים בין הנביא לעם מתוארים במונחים מלחמתיים: הוא מדומה לעיר מבצר, עמוד ברזל וחומות נחושת. ואילו הם מתוארים כאויב המבקש לפרוץ את החומה ואינו מצליח. בנוסף, הזירוז לירמיהו 'ואתה תאזור מתניך' לקוח אף הוא מעולם הדימויים הצבאי. מהו פשרם של דימויים חריפים אלו?

לשם הבנת משמעותן עלינו להיזכר בתוכנה של נבואת הפורענות, לפיה הממלכות יבואו לירושלים וערי יהודה ויצורו על שעריה וחומותיה. הדמיון בין שני התיאורים בולט לעין:  

מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם ה' וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה.

וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ.

 

 

על פי הקבלה זו, אנשי יהודה נלחמים מלחמה כפולה: ראשית כל, הם נלחמים בצרים עליהם מבחוץ, אך שנית הם לוחמים בירמיהו, המנבא עליהם רעה מבפנים. בנבואת ההקדשה אומר ה' לירמיהו שבשתי המלחמות הם יכשלו: חומותיהם לא יעמדו בפני המצור מחד, והם לא יבקיעו את חומות הנחושת של ירמיהו, מאידך. טעם הדבר אחד - ה' הוא שיוזם את המצור: 'כי הנני קורא... ונתנו' והוא ששולח את ירמיהו: 'ואני הנה נתתיך...'.

ניתן לנסח זאת גם בדרך אחרת: דווקא המאמץ הגדול שישקיעו אנשי יהודה וירושלים במלחמתם הפנימית – נגד ירמיהו, הוא שיביא לכישלונם גם בשדה המאבק החיצוני – נגד בבל.

 


[1] יש לציין ששקד הוא עץ הנפוץ באזור מגוריו של ירמיהו – ענתות.

[2] כך אנו מוצאים אצל בלעם, בספר במדבר (כב, כז): 'וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל'. התייחסות מפורשת למקל ככלי הכאה מופיעה אף בדברי גלית לדוד (שמואל א יז, מג): 'הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת'.

[3] ראוי לציין שמצאנו במקרא מקל דומה בתפקיד אחר – מקל לוז, המזוהה

     עם השקד, בסיפור יעקב וצאן לבן. גם שם מחולל המקל פלא מסוים.

     מקל בתפקיד נבואי סמלי מצוי גם בנבואת זכריה בפרק יא, המכנה שני

     מקלות בשם 'נעם' ו'חובלים' כסמל לגורלו של עם ישראל.

[4] בפירושו המדויק של המראה יש כמה דעות. תרגום יונתן תרגם: 'מלך דרתח כדוד', ובעקבותיו הרד"ק: 'נפוח - תואר, ופירושו: רותח; והסיר כשהוא רותח תעלה הבל'. בתרגום השבעים התפרש 'נפוח' ביחס לאש שתחת הסיר, שבה נופחים כדי להגדילה, ויש שפירשו שזהו מעין תנור בצורת סיר [א' מלמט, עמ' מב-מג]. 

[5]   יתכן שיש במראה הסיר משחק מילים: 'נפוח' – 'תפתח', בדומה למראה השקד, כפי שהעיר א' מלמט, ירמיהו פרק א, עמ' מה.

[6] הזיקה בין שתי הנבואות מעלה על הדעת פירוש אחר למראה הסיר. יתכן שאין הוא מסמל את מקור הפורענות, אלא את סיבתה. ירושלים היא הסיר הנפוח ופניה מלמדים על פתח שערי ירושלים, שדרכה תבוא הפורענות. מעניין לציין שצפון ירושלים מסמל את מקור החטא בנבואת יחזקאל, "ובשער בית ה' אשר על הצפונה מבכות הנשים את התמוז" [ח, ג], וממנה מתחיל החורבן [ט, ב]. כאן המקום להעיר שהצפון מסמל אצל הנביאים לא רק כיוון גאוגרפי אלא גם פורענות ואסונות אלהיים, ראו סיכום הדברים בפירושו של י' הופמן לירמיהו בסדרת מקרא לישראל, עמ' 242-236. .

[7] הדבר נזכר בכמה מקומות במקרא, ואף בספר ירמיהו בתיאור משפטו של ירמיהו עצמו בירושלים [כו, י]: 'וַיִּשְׁמְעוּ שָׂרֵי יְהוּדָה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיַּעֲלוּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ בֵּית ה' וַיֵּשְׁבוּ בְּפֶתַח שַׁעַר ה' הֶחָדָשׁ'.

[8] יש לציין שצירוף זה, 'לדבר' + 'משפט', הינו צירוף ייחודי לירמיהו, והוא מופיע עוד פעמיים בלבד בספר [ד, יב. יב, א], ובמקבילה של תיאור החורבן במל"ב כה, ו.

[9] בראשית ט, ז-ט: 'ואתם פרו ורבו... ואני הנני מקים את בריתי אתכם'. בשני המקומות הברית האלוקית נועדה לאפשר לאדם לפעול ללא חשש: ה' מצווה על נח ובניו לפרות ולרבות בארץ, וכנגד זה מתחייב שלא להביא עוד מבול שישחית את כל החיים שיצרו. כך גם ירמיהו מצטווה לדבר לעם את דברי הנבואה ללא מורא, ואילו ה' מתחייב להגן עליו מפני העם.

[10] הקבלה נוספת, אם כי פחות מובהקת, קיימת בין פסוק יח לפס' י'. בפס' יח' נאמר: 'וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ'. ואילו,  בפסוק י: 'רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ'. הקבלה זו מחדדת את המעבר מהנבואה הכללית על הגוים בחלק הראשון לנבואת הפורענות על ישראל בחלק השני.