נבואת משה ונבואת שאר הנביאים

  • הרב חיים נבון
נבואת משה ונבואת שאר הנביאים
 
א. הייחוד של נבואת משה
לתיאור מנגנון הפעולה של הנבואה הקדים הרמב"ם הצהרה:
כל דבר שאומַר על אודות הנבואה בפרקי ספר זה הוא על אודות צורת נבואתם של כל הנביאים אשר לפני משה ואלה הבאים אחריו. ואילו לנבואת משה רבנו לא אתייחס בפרקים אלה באף מילה, לא במפורש ולא ברמז, כי לדעתי השם 'נביא' נאמר על משה ועל זולתו בסיפוק [=דמיון צדדי]             (חלק ב פרק לה).
זו הצהרה דרמטית: נבואת משה היא תופעה שונה לחלוטין מנבואה אחרת. כדי לאשש קביעה זו, הרמב"ם מזכיר שכבר כתב במקומות שונים על ההבדלים החשובים בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים. הרמב"ם עמד על הבדלים אלו בשני מקומות: בפירוש המשנה, בהקדמתו לפרק חלק שבמסכת סנהדרין; ובמשנה תורה, בפרק השביעי מהלכות יסודי התורה. להלן נבאר את ההבדלים הללו. אך קודם לכן נדון באופן כללי ביתרונה של נבואת משה על נבואה אחרת.
בהקדמתו לפרק חלק ניסח הרמב"ם את י"ג עיקרי האמונה המפורסמים שלו. העיקר השביעי הוא נבואת משה רבנו:
להאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שלפניו ושלאחריו, כולם הם תחתיו במדרגה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, המשיג ממנו יתעלה [=היודע על הקב"ה] יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושיימצא. ושהוא עליו השלום הפליג בהתעלות מן האנושות עד שהשיג המדרגה המלאכית, ונהיה במדרגת המלאכים, לא נשארה לו מחיצה שלא קרעה, ולא עכבו מעכב גופני, ולא פגמו שום חיסרון, לא מעט ולא רב, ונתבטלו ממנו הכוחות הדמיוניים והחושיים בהשגותיו, ונדהם כוחו המתעורר, ונשאר שכל בלבד                                               (הקדמה לפרק חלק).
הרמב"ם קובע שמשה קרע את כל המחיצות המפרידות בין האדם לא‑ל. בהקדמתו למסכת אבות (הידועה בכינויה "שמונה פרקים") הסביר הרמב"ם מה הן המחיצות הללו: הפחיתויות והחסרונות שיש באדם, הן במידותיו הן בשכלו. משה רבנו, "נשלמו בו מעלות המידות כולן והמעלות השכליות כולן". ובכל זאת נותרה מגבלה אחת: "היותו שכל מצוי לחומר, רצוני לומר: באשר הוא אדם... הנה לא נשאר בינו ובין השגת ה' על אמיתת מציאותו אלא מחיצה אחת בהירה, והוא השכל האנושי הבלתי נבדל [=שאינו מנותק מהחומר]" (הקדמה למסכת אבות, פרק ז). אפילו משה לא הגיע למדרגת המלאכים ממש, לפי שבהיותו אדם, קרוץ מחומר, הגביל החומר את שכלו, וחצץ עדיין בינו לבין הא‑לוהים.
בפתיחת המורה הביא הרמב"ם משל מפורסם: משל הברקים. הרמב"ם המשיל את הידע לאור, ותיאר דרגות שונות בהשגתו, וזו העליונה שבהן:
יש בינינו מי שהברק מבריק לו פעם אחר פעם, עד שהוא כביכול תמיד בתוך אור שאינו פוסק, כך שהלילה הופך לו ליום. זו היא דרגת גדול הנביאים
                                             (פתיחה למורה נבוכים).
גם למשה יש מגבלות. אין הוא רואה אור רצוף, כי אם רצף ברקים, רוצה לומר: אין הוא מצוי בדבקות שכלית עילאית מתמדת ויציבה, אלא הוא חווה רצף של השגות שכליות. בהיותו אדם, מעוגן אף הוא בעולם הזה; החומר מגביל אותו, ומושך אותו בחזרה לעולם. רעב, צמא, עייפות ושאר מגבלות הגוף מונעים אפילו מהאדם העילאי ריכוז שכלי שאינו פוסק. ובכל זאת, משה הגיע לדרגה הגבוהה ביותר שאדם מסוגל להגיע אליה, והוא שונה שוני מהותי משאר הנביאים.
ההבדל בין משה לשאר הנביאים מתבטא גם בנסים שחולל: "לעולם לא יקום נביא שיעשה אותות בפומבי לעיני המסכימים עמו והחולקים עליו" (חלק ב פרק לה), רוצה לומר: רק משה רבנו חולל נסים ופלאות לעיני כל ישראל.
מדוע היה חשוב כל כך לרמב"ם להדגיש את ההבדל בין משה לשאר הנביאים, עד שעשאו לעיקר אמונה? התשובה פשוטה. הרמב"ם הגן על מעמדה של תורת ישראל מפני התקפות מבית ומבחוץ. המוסלמים, למשל, טענו שתורת מוחמד היא התורה האמתית, ולא תורת משה. אחד האמצעים הפילוסופיים שבהם בחר הרמב"ם להגן על תורת משה היה הדגשת דמותו של משה רבנו. משה היה אדון הנביאים, לפניו לא היה נביא כמוהו ואחריו לא יהיה כן. לכן המסרים שקיבל מהקב"ה הם המסרים המושלמים ביותר שיכול אדם לקבל. התוקף המוחלט של תורת משה נגזר מהיתרון המוחלט של נבואתו.
ב. ההבדלים בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים
בהקדמה לפרק חלק ובהלכות יסודי התורה מנה הרמב"ם ארבעה הבדלים בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים. זה לשון הרמב"ם בהלכות יסודי התורה:
ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים? (1) שכל הנביאים בחלום או במראה, ומשה רבנו מתנבא והוא ער ועומד... (2) כל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה; משה רבנו לא על ידי מלאך, שנאמר: 'פה אל פה אדבר בו' (במדבר י"ב, ח), ונאמר: 'ודִבר ה' אל משה פנים אל פנים' (שמות ל"ג, יא), ונאמר: 'ותמונת ה' יביט' (במדבר שם), כלומר, שאין שם משל וחידה, אלא רואה הדבר על בוריו, בלא חידה ובלא משל... (3) כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגים, ומשה רבנו אינו כן... (4) כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו; משה רבנו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו, ונבואה שורה עליו, ואינו צריך לכוון דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת; לפיכך מתנבא בכל עת           
                                      (הלכות יסודי התורה פ"ז ה"ו).
הבה נבאר את ארבעת ההבדלים שציין הרמב"ם:
1.   שאר הנביאים מקבלים את נבואתם על ידי מתווך, ואילו משה קיבל את נבואתו מהקב"ה במישרין. במשנה תורה קשר הרמב"ם יסוד זה להבדל אחר בין הנבואות: כל הנביאים מתנבאים ב"משל וחידה", ואילו אצל משה "אין שם משל, אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל". מה הקשר בין התיווך לבין המשל? לשם כך עלינו להבין מהו אותו מתווך שבין שאר הנביאים לבין הא‑ל. בהמשך המורה גילה לנו הרמב"ם מהו האמצעי לנבואת שאר הנביאים: "האמצעי כאן הוא כוח המדמה" (חלק ב פרק מה). שאר הנביאים מקבלים את נבואתם בתיווכו של הכוח המדמה, ומשום כך המסר הא‑לוהי מגיע אליהם במדיום של משל ומחזה. משה, לעומתם, מקבל את המסר הא‑לוהי דרך השכל בלבד, ולכן המסר מגיע אליו ברור וצלול, כידע טהור, ולא כמשל ומחזה. הדמיון אינו מתווך בין א‑לוהים לבין שכלו של משה, ולכן המסר הא‑לוהי מתקבל אצלו כמסר שכלי טהור.
2.   שאר הנביאים מקבלים את נבואתם בשינה או במצב דמוי שינה. משה, לעומת זאת, קיבל את הדיבור הא‑לוהי בערות מלאה.
3.   שאר הנביאים נתקפים אימה וחרדה כשהם מקבלים גילוי נבואי. אבל משה קיבל את הגילוי הא‑לוהי בלי להיתקף בחרדה, "כמו שלא תיפול על האדם חרדה מדיבור חברו... וזה לחוזק דבקותו בשכל, כמו שאמרנו".
4.   "שכל הנביאים לא תבואם הנבואה בבחירתם, אלא ברצון ה'. ופעמים שיעמוד הנביא משך שנים ולא תבואהו נבואה... ומשה רבנו, כאשר רצה, אמר 'עִמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם' (במדבר ט', ח)" (הקדמה לפרק חלק). אמנם גם נביאים אחרים היו עושים מעשים המקרבים את הנבואה, כמו אלישע, שהעמיד לפניו מנגן כדי לקרב את הנבואה; אבל הגעת הנבואה לא הייתה תוצאה הכרחית של הכנה זו. משה היה הנביא היחיד שיכול לקבל נבואה כרצונו.
בגלל כל המאפיינים הייחודיים לנבואת משה, היו מחוקרי הרמב"ם שטענו כי הוא ראה בה תופעה על-טבעית.[1] בשיעור שעבר ראינו כי הרמב"ם ראה בנבואה הרגילה תופעה טבעית במהותה. אך אולי נבואת משה היא נס, ואי אפשר להגיע אליה בדרך הטבע. משום כך יכול הרמב"ם לומר בביטחון שאיש גם לא יגיע בעתיד למדרגתו של משה רבנו, שהרי ה' הצהיר במפורש שלא ישוב לחולל נס זה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים ל"ד, י).
ג. המנגנון הנפשי של הנבואה
לאחר שהדגיש את ההבדל בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, עובר הרמב"ם לביאור המנגנון הנפשי של הנבואה (חלק ב פרק לו). כך הוא מגדיר זאת:
דע שאמיתת הנבואה ומהותה היא שפע השופע מאת הא‑ל יתעלה ויתהלל באמצעות השכל הפועל, תחילה על הכוח המדבר, ואחרי כן על הכוח המדמה. זאת היא דרגתו העליונה של האדם, ותכלית השלמות האפשרית שתיתכן שתימצא למינו.
הנבואה היא קליטת שפע שעובר מא‑לוהים דרך השכל הפועל. "השכל הפועל" הוא עצם מרכזי בתמונת העולם האריסטוטלית, והרמב"ם תפס אותו כמלאך שמתווך בין שמים וארץ. הנבואה משתמשת הן בכוח השכלי הן בכוח המדמה. לכן כדי לקבל נבואה, צריך האדם להיות שלם גם במידותיו (כי שלמות המידות חיונית לשלמות השכל), גם בשכלו וגם בכוח המדמה שלו. את המידות ואת השכל יכול אדם לשפר במאמץ, אבל שלמות הכוח המדמה היא מלידה: "זה דבר שאי אפשר לתקן את ליקוייו או להשלים את חסרונו באמצעות ההנהגה בשום אופן". שלמות הכוח המדמה יכולה להוביל גם "לחלומות האמת", שדומים לנבואה, והשוני ביניהם הוא "רק ביותר ופחות, לא במין". בהקשר זה מזכיר הרמב"ם את מאמר חז"ל "חלום – אחד משישים לנבואה" (ברכות דף נז עמוד ב).
כעת הרמב"ם מוסיף ומפרט את מעלותיו של האדם השלם, שיכול לזכות בנבואה:
דע לך, שכאשר עצם מוחו של אחד מבני האדם יהיה משורש טבע בריאתו בשיא איזונו בזוך חומרו... ואותו אדם למד וקנה חוכמה עד שיצא מן הכוח אל הפועל, ונעשו לו שכל אנושי שלם ומושלם ותכונות אנושיות טהורות ומאוזנות, וכל השתוקקויותיו היו לדעת את סודות המציאות הזאת ולהכיר את סיבותיה, ומחשבתו פונה תמיד אל דברים נעלים, וכל עניינו להכיר את הא‑ל וללמוד לקח ממעשיו ומה ראוי להאמין באשר לזאת; ובטלו מחשבותיו על עניינים בהמיים ותשוקתו אליהם... כמו כן חייב אותו אדם שתבטל מחשבתו על השררות הלא אמיתיות, ותבטל תשוקתו אליהן, כוונתי לרצונו שישתלט או שיעריצוהו פשוטי העם...     
אדם אשר זה תיאורו, אין ספק שכאשר יפעל כוחו המדמה, אשר הוא שלם ביותר, וישפע עליו (שפע) מן השכל בהתאם לשלמותו העיונית – הוא לא ישיג אלא דברים א‑לוהיים מופלאים מאוד, ולא יראה ולא ירגיש אלא את הא‑ל ומלאכיו, ולא תהיה לו ידיעה אלא בדברים שהם דעות אמיתיות והנהגות כלליות לתיקון בני אדם אלה עם אלה.
נמנה בקצרה את הדרישות שמנה הרמב"ם ברשימה זו, המפורטת מקודמתה: שלמות מלידה של השכל; רכישת ידע; מידות טהורות ומאוזנות; מיקוד השאיפות בידיעת הדברים הנעלים; זניחת המחשבות על עניינים גופניים וענייני כבוד; שלמות מלידה של הכוח המדמה.
בתארו את השאיפות שצריך לזנוח כדי להשיג נבואה, הרחיק הרמב"ם לכת עד כדי ניסוח שמשתמעת ממנו זניחה גמורה של כל זיקה חברתית מהותית:
עליו לראות את בני האדם כולם כפי מצביהם שבהם הם נמצאים בלי ספק, או כבני צאן או כחיות טרף, אשר השלם המתבודד לא יחשוב עליהם – כאשר הוא חושב עליהם – אלא כיצד להינצל מפגיעתם של המזיקים שביניהם... או שהוא מבקש להפיק תועלת שניתן להפיק מהם, אם הוצרך לכך לצורך מצרכיו ההכרחיים.
זהו ניסוח סגפני קיצוני, המתאר אדם מתבודד, הבז לחברתם של בני האדם האחרים. אך כבר ביאר ד' הרטמן – לעניות דעתי בצדק – כי זהו שלב ביניים בלבד.[2] במהלך שלבי הכשרתו של האדם לנבואה – ואולי בתחילת דרכו כנביא דווקא – יש זמנים שבהם עליו להתעלם מכל הסובב אותו, ולהתמקד אך ורק בהתפתחותו האישית. אך בסופו של דבר, הנביא השלם חוזר למעורבות חברתית. למעשה, זהו אחד הייעודים החשובים ביותר של הנביאים; וכדברי הרמב"ם שראינו לעיל, שהנביא "לא תהיה לו ידיעה אלא בדברים שהם דעות אמיתיות והנהגות כלליות לתיקון בני האדם אלה עם אלה". משהגיע הנביא למדרגה העילאית, עליו לחזור לחברה ולהנהיג את בני האדם בחכמתו.
לאור ההבנה הזאת, עלינו לעיין מחדש בתפקידו של הכוח המדמה בנבואה. עד כאן ראינו את הכוח המדמה כמתווך בין הא‑לוהים לבין שכל האדם. כמתווך, הכוח המדמה הוא מכשול להשגה שכלית ברורה וצרופה, ולכן אמר הרמב"ם שנבואת משה הייתה ללא כוח המדמה כלל. אבל בכמה מקומות משתמע מדברי הרמב"ם שגם בנבואת משה היה תפקיד מסוים לכוח המדמה.
לפי כמה פירושים, כך משמע אף בפרקנו. הרמב"ם כותב שהנבואה תלויה בכוח המדמה, ומשום כך מצב רוח עכור – המשפיע על הכוח המדמה – עלול למנוע את הנבואה. לכן לא התנבא יעקב בתקופה שהתאבל על יוסף, ולכן גם אין נבואה בזמן הגלות (שימו לב לנימוק הרציונלי-פסיכולוגי להעדר נבואה בתקופת הגלות). ועוד מוסיף הרמב"ם, שמן הטעם הזה עצמו לא הייתה למשה התגלות נבואית מאז חטא המרגלים ועד שמתו כל בני דור המדבר, "אף על פי שלכוח המדמה לא היה מקום בנבואתו, עליו השלום, אלא שֶפע השכל שָפע עליו בלי תיווכו". משפט זה אינו ברור: אם הכוח המדמה אינו מעורב בנבואת משה, מדוע הייתה הנבואה תלויה במצב רוחו? היו שפירשו שהנבואה תלויה במצב הרוח בלי קשר לכוח המדמה; אך האפודי פירש שגם בנבואת משה היה אספקט מסוים של כוח המדמה.
מקום נוסף שמשתמעת ממנו מעורבות של הכוח המדמה גם בנבואת משה רבנו הוא דברי הרמב"ם במשנה תורה, בפתיחה להלכות קידוש החודש:
כך אמרו חכמים, הראה לו הקב"ה למשה במראה הנבואה דמות לבנה, ואמר לו: כזה ראה וקדש                   
                                    (הלכות קידוש החודש פ"א ה"א).
משמע מכאן שגם בנבואת משה היה מקום לכוח המדמה, שהרי הקב"ה לא הסתפק במסר מופשט, והראה למשה דמות ירח ממש.
י' לוינגר הציע הסבר משכנע לתפקידו של הכוח המדמה בנבואת משה על פי הרמב"ם.[3] אצל שאר הנביאים הכוח המדמה מערפל את ההשגה השכלית. משה זכה בהשגה שכלית טהורה, בלי מעורבותו של הכוח המדמה. אבל גם הוא נזקק לכוח המדמה, לצורך אחר: למילוי תפקידיו החברתיים. הנביאים צריכים להשתמש בכוח המדמה כדי לתרגם את ההשגות המופשטות שלהם לדימויים ממשיים, שגם העם יוכל להבינם. בצורך הזה שותף משה לשאר הנביאים.
כאן אנו מגלים שיש לכוח המדמה גם תפקיד חיובי וחיוני אצל הנביא: הוא עוזר לו לתקשר עם בני העם. משה רבנו זכה להשגות שכליות טהורות, אך גם הוא היה צריך מידה של כוח המדמה כדי להעביר לעם את משמעות ההשגות הללו. הכוח המדמה חיוני לנביא לצורך מילוי תפקידו המדיני והחברתי.
ד. הרמב"ם ואפלטון
תורתו המדינית של הרמב"ם הושפעה מתפיסתו המדינית של הפילוסוף היווני אפלטון, שהגיעה לרמב"ם בתיווך הפילוסופים המוסלמים של ימי הביניים. בספרו "פוליטיאה" ("ספר המדינה") קבע אפלטון שבמדינה המושלמת השליטים יהיו פילוסופים, שינהיגו את המדינה בתבונתם. את יחסו לשליטי המדינות שאינם פילוסופים תיאר אפלטון ב"משל הקברניט":
תאר לך אוניות רבות או אוניה אחת שתהיה נתונה במצב כדלהלן. בעל האוניה עולה בגודלו וכוח גופו על כוח יורדי האוניה, אלא שהוא כבד שמיעה, וכמו כן פגומה ראייתו, ובקיאותו בענייני הים אינה אלא כיוצא בזה... ואילו בדבר הקברניט האמיתי אינם מבינים אף זאת: שחייב הוא לתת דעתו על תקופות השנה ושעות היום, ועל שמים וכוכבים ורוחות וכל מה ששייך לאותה אומנות...  
ודומני... שאין צורך לפרש לך את המשל, כדי שתראה את הדמיון בינו לבין יחס המדינות אל הפילוסופים האמיתיים     (פוליטיאה ו, 488a–489a).
אפלטון ראה את הממשל כאומנות הדורשת ידע וחכמה. הפקדת השלטון ביד אדם טיפש, כמוה כהפקדת הגה הספינה ביד קברניט שאינו יודע ניווט מהו. לפי אפלטון, המדינה האידאלית היא מדינה שמלכיה הם פילוסופים. איך תיווצר מדינה מעין זו? אם הפילוסופים יכבשו את השלטון, או אם המלכים ישתכנעו באמיתות הפילוסופיה. דומה שהאפשרות השנייה נראתה לאפלטון ריאלית יותר (פוליטיאה ו, 502). על כל פנים, במדינה האידאלית יש לפילוסופים תפקיד חברתי ומדיני.
על הייעוד הזה של הפילוסופים אפשר ללמוד גם ממשל מפורסם יותר של אפלטון, "משל המערה" (פוליטיאה ז, 514–518). לא נעסוק כאן בכל פרטיו של המשל החשוב הזה, ונסתפק בתיאור כללי. המשל מספר על אנשים שנמצאים במערה אפלה ורואים רק צללים; אדם שהצליח להיחלץ החוצה, וראה את האור האמתי, חוזר למערה ומנסה לשכנע את האחרים לצאת בעקבותיו. האדם שראה את האור וחוזר למערה, אל אנשי הצללים, הוא הפילוסוף, שיש לו ייעוד חברתי וחינוכי, ולמענו הוא עוזב את שלוות העיון שלו וחוזר אל הקהילה והחברה.
יש רגליים לטענה שאפלטון ראה את תורתו המדינית כתפיסה אוטופית, שלא תתגשם לעולם. אבל הרמב"ם חשב שהחברה האוטופית הזאת קיימת: עם ישראל. גם אם שלטון הפילוסופים אינו חזון ריאלי, שלטון הנביאים הוא עובדה. הנביאים הם מדריכיו האמתיים של העם, והם מקבילים למלכים-הפילוסופים של אפלטון. הגדול שבכולם היה משה, האבטיפוס של המלך-הפילוסוף. משה היה גדול הנביאים, ולכן – לפי הרמב"ם – גם גדול החכמים; והוא היה גם שליטו ומנהיגו של עם ישראל, שעליו דרשו חז"ל את הפסוק "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ" (דברים ל"ג, ה; ראה תנחומא בשלח ב). התורה היא החוקה המדינית שהנחיל הקב"ה לעולם על ידי אותו מלך-חכם עילאי, משה רבנו. משום כך החוקה המדינית הזאת היא החוקה המושלמת, המיועדת לקדם את כל בני העם בדרך הטובה ביותר לחכמה ולמידות מתוקנות.
 
 
 

[1]   י' גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, עמ' 160. אמנם היו שחלקו עליו בזה.
[2]   ד' הרטמן, הרמב"ם – הלכה ופילוסופיה, עמ' 163.
[3]   י' לוינגר, הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, עמ' 37.