ישעיהו, הושע ומיכה בימי חזקיהו | 5

מרד אשדוד ונבואת "עָרוֹם וְיָחֵף" (ישעיהו כ'; 713 – 711 לפנה"ס)

חזקיהו עורר תקווה בלבו של הנביא, שהחל לדמותו כמלך משיח בכוח. שקידתו של חזקיהו לחיזוק הקשרים עם גולי אפרים שהגיעו לירושלים ועם שארית שבטי הצפון שנותרו בגליל ובשומרון, חגיגת הפסח ואיחוד הממלכה תחת בית דוד, הוסיפו לו נקודות זכות כמי שעתיד להקים מחדש את כיסא דוד על כל ישראל. רק דבר אחד ישעיהו ביקש למנוע – מרד נוסף באשור. נפילתה של אשור בוא תבוא מיד ה', ומלך יהודה יעשה טוב בעיניו אם יתמקד בהמשך התיקון מבית, בצדקה ובמשפט ובחיזוק הרוח של בני עמו.

אלא שחזקיהו הלך והתעצם במלכותו, ובאורח טבעי החל להתעניין גם במדיניות חוץ. פעילות פוליטית אינטנסיבית התרחשה סביבו, והוא נדרש לקבל החלטה אם להצטרף להתארגנות חדשה המבקשת לסלק את אשור מאחיזתה באזור, או להישאר נאמן לאשור (כאחז אביו) ולהסתכן בקרע עם שכניו הקרובים. פרשה זו מתועדת בפרק קצר וסתום, היחיד מפרקי ישעיהו הנושא במפורש את שמו של סרגון.  

הבנת הרקע הפוליטי: "בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן אַשְׁדּוֹדָה"

"בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן אַשְׁדּוֹדָה, בִּשְׁלֹחַ אֹתוֹ סַרְגוֹן מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּלָּחֶם בְּאַשְׁדּוֹד וַיִּלְכְּדָהּ;"

(ישעיהו כ', א)  

כבר בשנתו השלישית של סרגון, מיד אחרי הגליית שומרון, הוא כבש את עזה, ולדבריו המתועדים בכתובת "תפס במו ידיו" את חנון מלך עזה והגלה אותו לאשור. בשנים הבאות שיעבד שבטים ערביים סמוך לגבול מצרים, ואף הקים שם מושבה מסחרית אשורית (באזור אל-עריש של היום). פלשת נחשבה בעיני מלכי אשור יעד אסטרטגי בגלל הקרבה למצרים.[1]

המרד של אשדוד בסרגון ודיכויו (שהביא לכיבוש העיר) זכה לתיאורים מפורטים בכתובות סרגון.[2]   

על פי מידע זה ניתן לשחזר את האירועים העיקריים:

בשנת 8 לסרגון (715 לפנה"ס) מרד מלך אשדוד (עַזוּרי) בשלטון האשורי. הוא זמם להקים ברית מלכים נגד אשור ושלח שליחים למלכים שמסביב.

בשנת 10 לסרגון (713 לפנה"ס) נשלח תרתן (כינוי לשר צבא בכיר באשור) וכבש את אשדוד המורדת. עַזוּרי הודח ובמקומו המליכו את אחיו אַחימתי, שהיה נאמן לממלכה האשורית. 

בשנת 12 לסרגון (711 לפנה"ס) נאלצו האשורים לבוא שוב לאשדוד, כי האשדודים הדיחו את אַחימתי והמליכו במקומו את יַמַני, איש חיל שביצר את אשדוד, כרת בריתות עם מדינות באזור ואף זכה לברית הגנה עם מצרים. למסע האשורי הזה כבר יצא סרגון בעצמו כדי לוודא את מיגור המרד. סרגון הפך את אשדוד לעיי חורבות, הגלה את יושביה והושיב בה חיילים אשורים.

יַמַני המורד ברח למצרים וכרת ברית עם המלך השליט בה. באותה תקופה השתלטה שושלת מלכי כוש על מצרים העליונה (הדרומית) והתחתונה, ופתחה תקופה של "פרעונים שחורים", שנמשכה כשבעים וחמש שנה. השליט המצרי, שהיה פטרונו של יַמַני האשדודי, נרצח, והמלך פיי, מייסד שושלת הפרעונים השחורים, מסר את ראשו של יַמַני לאשורים כמתנת ידידות.[3]  

כל זה הוא הרקע לנבואת ישעיהו:

"בָּעֵת הַהִיא דִּבֶּר ה' בְּיַד יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ לֵאמֹר:

לֵךְ וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מָתְנֶיךָ, וְנַעַלְךָ תַחֲלֹץ מֵעַל רַגְלֶיךָ, וַיַּעַשׂ כֵּן – הָלֹךְ עָרוֹם וְיָחֵף;

וַיֹּאמֶר ה': כַּאֲשֶׁר הָלַךְ עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ עָרוֹם וְיָחֵף שָׁלֹשׁ שָׁנִים, אוֹת וּמוֹפֵת עַל מִצְרַיִם וְעַל כּוּשׁ;

כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ – 

נְעָרִים וּזְקֵנִים, עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפַי שֵׁת, עֶרְוַת מִצְרָיִם;

וְחַתּוּ וָבֹשׁוּ מִכּוּשׁ מַבָּטָם, וּמִן מִצְרַיִם תִּפְאַרְתָּם;

וְאָמַר יֹשֵׁב הָאִי הַזֶּה בַּיּוֹם הַהוּא:

הִנֵּה כֹה מַבָּטֵנוּ אֲשֶׁר נַסְנוּ שָׁם לְעֶזְרָה לְהִנָּצֵל מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְאֵיךְ נִמָּלֵט אֲנָחְנוּ?" 

(שם כ', ב-ו).

ירושלים חרדה מפני בואו של תרתן

במסע הראשון של אשור נגד אשדוד ("בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן" – 713 לפנה"ס) פנה  ה' אל הנביא וציווהו: "לֵךְ וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מָתְנֶיךָ". הנביא הצטווה להתיר את השק המונח עליו זה מכבר. אולם מדוע עטה הנביא שק? מדוע נצטווה להתירו? לאחר מכן הנביא הצטווה לחלוץ את נעליו ולהלך "עָרוֹם וְיָחֵף" בחוצות ירושלים במשך שלוש שנים. מה ביקש המראה הנבואי הזה לומר למלך וליושבי ירושלִַם?

פתרונו של הרמב"ם לשאלות אלו פשוט, כשיטתו בכל מקום: הכול במראה הנבואה (מורה נבוכים מו). לשיטת הרמב"ם, מי שחושב שהנביא הסתובב ערום ויחף בחוצות ירושלים במשך שלוש שנים לפי צו ה', הוא "חלוש הסברה". אכן יש היגיון בטענה הזו כי קשה לדמיין את ישעיהו, איש ממשפחת המלוכה, המשתטה במשך זמן רב כל כך ואיש אינו מונע זאת בעדו.

אלא שבעיון בשבילי האירועים ההיסטוריים מתקבלת תמונה המאפשרת לראות את מעשהו של הנביא כמעשה של ממש ולא כמשל או דמיון.[4]

השק שעטה ישעיהו עוד לפני בוא תרתן לאשדוד אינו חייב להיות סימן לאבל, כפי שהציע הרד"ק. אמנם שק מסמל פעמים רבות במקרא אבלות[5] אך הוא מבטא גם תחנונים להצלה ממוות ולתפילה,[6] ונראה כי גם בפרקנו כך. 

מדוע אפוא עטה ישעיהו שק? באחת התעודות האשוריות של סרגון מסופר, שיוזם המרד האשדודי פנה לכמה משכניו: "עַזוּרי מלך אשדוד זמם בלבו כי לא יעלה עוד מנחה לאשור, וישלח אל המלכים שכניו".[7]

האם פנה מלך אשדוד גם למלך יהודה? אין לנו כל עדות על כך. עד כה לא שמענו על מעורבותו של חזקיהו בענייני חוץ, אולם ייתכן שכאן נוצר גישוש ראשון בכיוון זה, כפי שיקרה אחר כך בשליחי מרֹדך בלאדן ובברית עם מצרים. 

ישעיהו ראה את נביטת המהלך הפוליטי הזה ולא ידע את נפשו. עשרים שנה לפני כן עמד כך מול אחז וניסה לשכנעו להישאר מחוץ למעגל המלחמה של אשור בישראל ובארם. השתדלותו לא הועילה ואחז הפך למלך בחסות אשור. דמותה של ירושלים נתכערה והתמלאה אלילים בשנים בהן היה אחז "עבדו ובנו של תגלת פלאסר". 

אחרי שנים קשות אלו בא חזקיהו בן אחז וחילץ את ירושלים מכבליה. היו אלה שנים של חזרה לעבודת ה', למסורת אבות, של הרחבת ירושלים וחומותיה, איחוד עם שארית שבטי ישראל ששרדו בארץ – כל אלה החזירו לעיר את תפארתה ולנביא את תקוותו, שהמלך הזה אכן ראוי לשבת על כיסא דוד אביו, כי הוא דבק בא-לוהיו בהשקט ובבטחה.

האם גם המלך הזה נשאב לפוליטיקה האזורית, לבריתות חסרות השחר?! האם שוב צריך להסביר שקואליציה אזורית מורדת היא חלום תעתועים המנוגד לרצון ה'? על מה נשענת הקואליציה של אשדוד המורדת, על מצרים המבטיחה את עזרתה אבל עסוקה באותה עת במלחמות פנימיות בין הדרום (מצרים העליונה) הנשלט על ידי כוש, לבין הצפון (מצרים התחתונה)?!

מסעו של תרתן לאשדוד לא היה סודי. בשעה שהוא התקרב ידעה כל הארץ שזו עת צרה ומצוקה. בהיעדר עדויות ממשיות  אפשר רק לשער את הבהלה שאחזה ביושבי ירושלים. אמנם האשורים באו על מנת לדכא את המרד באשדוד, אך מי ערב שלא ירצו להעניש גם את אלה שחברו אליו, או אפילו "רק" קיבלו את שליחיו?

הצבא האשורי עלה על אשדוד וירושלים עצרה את נשימתה. ישעיהו חגר שק והתפלל לתשועת ה' מחרבו של סרגון. מתי החל את שקו ותעניתו? מן הסתם בשעה ששמע על מסעו של תרתן היוצא לדרך. התנגדותו של ישעיהו למעורבותו של חזקיהו בפוליטיקה הזאת הומרה באותו רגע לתפילה ולתחנונים. 

בין מסע למסע: פשר הסרת השק וחליצת הנעל

עם סיום מסע תרתן לאשדוד נשמה ירושלים לרווחה. גם הנביא הסיר את שקו. אך ברגע זה הוא קיבל צו מה' לא רק להסיר את השק אלא גם לחלוץ את הנעל; הוא הצטווה ללכת "ערום ויחף". זו תמונה קשה ומוזרה –  אנשי ירושלים חוגגים והנביא מתהלך ליד בית המלך ערום ויחף.

כדי להבין את הצו הזה ניזכר במציאות הפוליטית שנוצרה באשדוד לאחר הסתלקות תרתן. יַמַני, שהומלך בידי אנשי העיר אחרי שהדיחו את המלך שמינו האשורים, החל מיד לגייס קואליציה להמשך המרד באשור, מקרב פלשת, יהודה, אדום ומואב. על הקואליציה הזאת סוכך בפטרונות מוגזמת, פרעה מלך מצרים.[8]  

כאשר סרגון הבין שאשדוד אינה נכנעת הוא יצא להענישה ולהחריבה עד היסוד. אלה שלוש השנים (713- 711 לפנה"ס) בהן הלך ישעיהו ערום ויחף, כדי להזהיר את המלך חזקיהו מלהצטרף למרד הזה. הנביא ראה את מלחמות הדמים במצרים בין אנשי כוש לבין מצרים התחתונה, וזעק בנבואתו: "וְחַתּוּ וָבֹשׁוּ מִכּוּשׁ מַבָּטָם וּמִן מִצְרַיִם תִּפְאַרְתָּם". הנבואה הזאת מערבבת בכוונה בין "כוש" ו"מצרים", בשקפה את המצב המסובך. יַמַני כרת ברית עם האחד, וכאשר נזקק לעזרה בצר לו מצא שליט אחר. המלך החדש הסגיר אותו בלי להניד עפעף. הנבואה מבשרת שלא רק אשדוד תיחרב, אלא גם מצרים תיפגע: "כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים, ואת גלות כוש, נערים וזקנים, ערום ויחף".

דמותו הערומה והיחפה של הנביא אמורה להזכיר לכל רואיה את מצבם של אלה שיפלו בשבי המשפיל של סרגון. מחאתו התיאטרלית והנועזת של ישעיהו נמשכה שלוש שנים. כל עוד נמשכה התסיסה בירושלים עמד ישעיהו כשחקן יחידי במצוות ה', כדי לבלום את הסטייה החבויה בחלומו החדש-ישן של חזקיהו על הצטרפות לברית נגד אשור. חלום ההתעצמות האזורית של חזקיהו היה לחלום הבלהות של ישעיהו.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן-נון

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

עורך משנה: שחר דאר, תשפ"ב