ישעיהו, הושע ומיכה בימי חזקיהו | 7

סיכום כיבושי סרגון 

בניית עיר הבירה החדשה דוּר שָרוּכּין (=חצר סרגון)

סרגון השני (שכבר הוזכר בחורבן שומרון והגלייתה, ובמרד אשדוד) מלך על אשור 17 שנה (705-722 לפנה"ס). מוצאו אינו ברור וכן אופן עלייתו לשלטון, ויש רגליים לטענה שהוא אינו בנו של שלמנאסר. יש סוברים, שהוא היה בן צעיר של תגלת פלאסר, אך גם זה מוטל בספק. דבר זה אף מוצא ביטוי בשמו. סרגון באכדית: Sharu-u-kinu  – משמעו "השר הוא כן", כלומר: המלך החוקי השולט בדין. סביר שמלך ייקרא כך רק עם כשרות עלייתו לשלטון מוטלת בספק. 

סרגון היה ה"מכה בפטיש" של חורבן שומרון וגלות ישראל, וזה היה הישגו הראשון. מלכותו התאפיינה במלחמות ובמסעות כיבושים בכל רחבי הממלכה. לכל מקום שבו ריחף צל צלו של מרד, היה צבאו של סרגון מגיע ו"מרגיע" את הרוחות. כך היה באשדוד (ישעיהו כ').

סרגון נחשב לאחד מהאכזרים שבמלכי אשור. בשנה החמישית למולכו (717 לפנה"ס) הוא כבש את כרכמיש השוכנת על נהר פרת מצפון לסוריה והוציא להורג את מלכה האחרון – פסיריס. ארץ כרכמיש נהפכה לפחווה אשורית. כרכמיש נחשבה מאז ומתמיד למעוז אסטרטגי השולט על דרכי המסחר החשובות, ורבו המלחמות על האחיזה בה. באמצעות כיבושה שלט סרגון באזור המחבר את עמי הצפון והמזרח אל אנטוליה והמערב (טורקיה של היום). לאחר כיבוש כרכמיש החל סרגון לבנות בירה חדשה וקרא אותה על שמו – דור שרוכין. בעיר החדשה נבנו ארמון המלך המפואר, מקדשים וזיקורת,[1] שהזדקר לגובה 43 מ' וכלל שמונה קומות. מסביב לעיר נבנתה חומה באורך 7 ק"מ ובגובה 20 מ'. בכתובות סרגון צוין כי רוחב החומה אפשר את נסיעתן של שבע מרכבות במקביל. מגדלים מרובעים שגובהם 24 מ' נבנו על החומה מדי 27 מ'. בחודש תשרי שנת 707 לפנה"ס, נערך טקס חנוכת הבית בעיר. הפסלים הוצבו במקומם החדש במקדשים, ובהם גם פסלים של אלים בבליים מובהקים, שסרגון נטה אחריהם. הוא נחשב למלך הפרו-בבלי ביותר מכל מלכי אשור.

סרגון מצא את מותו באחד ממסעות המלחמה שלו, וגופתו לא נמצאה, כך שלא הובא לקבורה בכבוד.[2]

"הוי אשור שבט אפי" (ישעיהו י', ה ): תגובת הנביא לגבהות לבו של סרגון

במשך שנים ניבא ישעיהו על כניסתה של אשור לאזור. הוא  תיאר את צבא המרכבות הכביר שלה ואת חיל הפרשים המסתער (סוף פרק ה'). לאחר הרצף הנבואי על חורבן שומרון ועל גלות השבטים שנלחמו זה בזה (ט', ז - י', ד), ולקול צלילי גבהות לבו של סרגון ההופך עצמו ל"מלך העולם", פרץ ישעיהו בנבואה קשה על תפקידה ההיסטורי של אשור וגם על נפילתה העתידית בבוא "יום הדין" שלה.

בראשית הנבואה מציב ישעיהו הצהרה נבואית מכוננת, מעין בסיס להשקפת עולם נבואית-מונותיאיסטית על ההיסטוריה ועל תפקידן של מעצמות כובשות ושולטות, אשר מייחסות לאליליהן את כוחן ואת ניצחונותיהן; כל מה שאשור עושה בעולם, אינה עושה אלא על פי רצון ה' ושליחותו, והיא כמטה זעם ביד ה': 

"הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי –  

בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְעַל עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ

לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז וּלְשׂוּמוֹ מִרְמָס כְּחֹמֶר חוּצוֹת;"

(ישעיהו י', ה-ו)

אשור מביאה הרס על עמים שגדשה רשעתם והגיע "יום הדין" שלהם, ולכאורה היא מצטיינת בשליחותה. אולם איך ייתכן שא-לוהי ישראל מסר את גורל עמו בידי אימפריה אלימה ורשעה כאשור של תגלת פלאסר וסרגון? תשובתו של ישעיהו היא שהאימפריה האשורית איננה מנהלת את העולם, אלא ריבון העולם מנהל את העולם באמצעותה. אין אשור אלא שליחה להענשת הממלכות הסוררות, ובמיוחד ממלכת ישראל.[3]

אלא שסרגון לא קלט את תפקידו כשליח. הוא התנשא מעל כל המלכים שקדמו לו:

"וְהוּא לֹא כֵן יְדַמֶּה, וּלְבָבוֹ לֹא כֵן יַחְשֹׁב, כִּי לְהַשְׁמִיד בִּלְבָבוֹ, וּלְהַכְרִית גּוֹיִם לֹא מְעָט;

כִּי יֹאמַר: הֲלֹא שָׂרַי יַחְדָּו מְלָכִים,  

הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ, אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת, אִם לֹא כְדַמֶּשֶׂק שֹׁמְרוֹן; 

כַּאֲשֶׁר מָצְאָה יָדִי לְמַמְלְכֹת הָאֱלִיל וּפְסִילֵיהֶם מִירוּשָׁלִַם וּמִשֹּׁמְרוֹן;

הֲלֹא כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשֹׁמְרוֹן וְלֶאֱלִילֶיהָ, כֵּן אֶעֱשֶׂה לִירוּשָׁלִַם וְלַעֲצַבֶּיהָ;"

(שם, ז-יא) 

הנה אנו מקבלים את תמונת הכיבושים של אשור עד לימי סרגון – כרכמיש ושומרון כמו ארפד, חמת ודמשק שקדמו להן, הפכו כולן לפחוות אשוריות, והאלים האשוריים שלטו בכול. סרגון מדמה עצמו לשליט עליון על כל הממלכות וכולן אינן אלא מרמס לכף רגלו. הוא  לועג "לממלכות האליל" ומבטיח לירושלים את סופה כשומרון. כאן מתחיל הנביא בתיאור "יום הדין" של אשור:

"הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ? אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר עַל מְנִיפוֹ?

כְּהָנִיף שֵׁבֶט וְאֶת מְרִימָיו?! כְּהָרִים מַטֶּה לֹא עֵץ?! 

לָכֵן יְשַׁלַּח הָאָדוֹן ה' צְ-בָאוֹת בְּמִשְׁמַנָּיו רָזוֹן, וְתַחַת כְּבֹדוֹ יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ; 

וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ וּקְדוֹשׁוֹ לְלֶהָבָה, וּבָעֲרָה וְאָכְלָה שִׁיתוֹ וּשְׁמִירוֹ בְּיוֹם אֶחָד;

וּכְבוֹד יַעְרוֹ וְכַרְמִלּוֹ מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר יְכַלֶּה, וְהָיָה כִּמְסֹס נֹסֵס;

וּשְׁאָר עֵץ יַעְרוֹ מִסְפָּר יִהְיוּ, וְנַעַר יִכְתְּבֵם;

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא – לֹא יוֹסִיף עוֹד שְׁאָר יִשְׂרָאֵל וּפְלֵיטַת בֵּית יַעֲקֹב לְהִשָּׁעֵן עַל מַכֵּהוּ,

וְנִשְׁעַן עַל ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת; שְׁאָר יָשׁוּב, שְׁאָר יַעֲקֹב, אֶל אֵל גִּבּוֹר;

כִּי אִם יִהְיֶה עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, שְׁאָר יָשׁוּב בּוֹ, כִּלָּיוֹן חָרוּץ שׁוֹטֵף צְדָקָה;

כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה ה' ה' צְ-בָאוֹת עֹשֶׂה בְּקֶרֶב כָּל הָאָרֶץ;"

(שם, טו-כא) 

גם כאן הציב ישעיהו עקרונות יסוד בתורת הגמול בהיסטוריה. אם הכובש האשורי הוא באמת רק כלי ביד ה', הלוא ברור שאין לכלי רצון משלו, וממילא אין גם שום טעם לשפטו או להענישו. אבל על פי השקפת הנבואה, לאדם שנברא בצלם א-לוהים יש מרחבים של בחירה חופשית, והחשוב שבהם הוא מרחב התודעה והכוונה. מלך אשור אינו מתכוון להיות שבט אפו של ה', והוא ייענש על תודעתו העצמית, וגם על חריגתו מן השליחות שניתנה בידיו.

אף שלפי השקפת הנביא ה' שלח את אשור להחריב את ממלכת ישראל וגם לפגוע בממלכת יהודה ששכחה את א-לוהיה וכרתה ברית עם אשור, הוא יביא תשועה ליהודה וישמור את השארית. זו הנבואה הקבועה בישעיהו: גם אם יהיה שבר נורא בממלכת יהודה וישראל, תמיד תישאר שארית נאמנה שתצמח מחדש. גם זו הרחבה של ישעיהו לפסוקי התורה:  

"[...] לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם [...] כִּי אֲנִי ה'   אֱ-לֹהֵיהֶם;"

(ויקרא כ"ו, מד)

בשלב זה ביקש ישעיהו מיושבי ירושלים החרדים מול כיבושי אשור, להתחזק עם מלכם חזקיהו ולהאמין בה' א-לוהי ישראל: 

"לָכֵן כֹּה אָמַר ה'  צְ-בָאוֹת:

אַל תִּירָא עַמִּי יֹשֵׁב צִיּוֹן מֵאַשּׁוּר, בַּשֵּׁבֶט יַכֶּכָּה, וּמַטֵּהוּ יִשָּׂא עָלֶיךָ בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם;

כִּי עוֹד מְעַט מִזְעָר וְכָלָה זַעַם, וְאַפִּי עַל תַּבְלִיתָם;

וְעוֹרֵר עָלָיו ה' צְ-בָאוֹת שׁוֹט כְּמַכַּת מִדְיָן בְּצוּר עוֹרֵב, וּמַטֵּהוּ עַל הַיָּם וּנְשָׂאוֹ בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם;

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ, וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ, וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן;"

(ישעיהו י', כד-כז)

ישעיהו חוזר שוב אל הזיכרון המתוק והישן של ניצחון גדעון על המדינים בצור עורב, שהפך להיות מעין המנון "על הנסים שעשית לאבותינו בימים ההם". החוויה המיוחדת של מעטים מול רבים במציאות חסרת תקווה לכאורה, מלמדת פרק כפול בהנהגת ה' את עולמו ואת עמו. ישעיהו מסיים את נבואתו במילים "וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן". הבשר השמן והרך יצליח לשבור את עולהּ של אשור ולשחרר את יהודה.

בדרשה תלמודית ביקש רבי יצחק נפחא, מחכמי ארץ ישראל במאה השלישית, לקשור את הפסוק הזה אל מהפכת השיבה אל התורה של חזקיהו:

"חוּבל עול של סנחריב [=שם כללי לכל מלכי אשור] מפני שַמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה – ידָקר בחרב זו.

בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה [=שם קוד להרחקה מוחלטת של האלילות]."

(בבלי סנהדרין, צד ע"ב)

כיבוש בבל ומות סרגון (705-710 לפנה"ס) 

הקואליציה שכינס מְרֹאדַך בַּלאֲדָן התרסקה בקול ענות חלושה (710 לפנה"ס). סרגון כבש את בבל ומאז החל לקרוא לעצמו "מלך אשור, נציב בבל". זהו שימוש לשוני קדום שהיה מקובל בקרב מלכי אשור הקדומים שהמליכו עצמם גם על בבל מפני חשיבותה.[4] סרגון ראה עצמו כמלך אשורי פרו-בבלי ואף סגד לאליליה. שונה לחלוטין היה בנו סנחריב, אשר החריב מקדשים וארמונות בבבל (703 לפנה"ס). 

על רקע זה נבין את פשרה של תעודה מראשית ימי סנחריב, על פיה פנה סנחריב המלך למנחשים ולקוסמים וביקש לברר את נסיבות מותו של אביו סרגון בשדה מערכה, אי שם בצפון: "הם יבארו לי את פשר מות סרגון שלא נקבר בביתו [=קברו] ".[5]

מתוך התעודה ברור שסרגון מת בדרך לא שגרתית ולא נקבר "בביתו". נראה שגופתו חוללה או נשרפה, ועל כל פנים נעלמה.[6] סנחריב ערך חקירה לנסיבות מותו של אביו. לאחר ששאל בקוסמים הגיע למסקנה, שחטאו של סרגון היה קשור לפגיעה באלים האשוריים. היו שהציעו כי סרגון חטא בהעתקת עיר הבירה למקום אחר.[7] עם מותו של סרגון העביר בנו סנחריב את הבירה מדוּר שַרוּכּין לנינווה הגדולה כמעשה של תיקון ותשובה לשחצנות של אביו, ולכן גם השפיל את האלים הבבליים והאדיר את אלילי אשור.

פרק י"ד: "איך נפלת משמים הילל בן שחר"; נבואת ישעיהו על מות סרגון

פרקים י"ג עד כ"ג בספר ישעיהו מוקדשים לנבואות על הגויים וכולם פותחים במילה "משא". פרקים י"ג-י"ד מוקדשים למשא בבל; סוף פרק י"ד - למשא פלשת; פרקים ט"ו-ט"ז - למשא מואב; פרק י"ז - למשא דמשק; פרק י"ט - למשא מצרים; פרק כ"א - למשא מדבר ים ולמשא בערב; פרק כ"ב - למשא גיא חִזָּיוֹן (המשא היחיד שמכוון לירושלים); פרק כ"ג - למשא צור.

היכן המשא על אשור? איך ייתכן שקובץ נבואות המשא המתייחס לכל הגויים, מתעלם מהגדולה שבממלכות?

ובאשר לפרקים י"ג-י"ד,  משא בבל, יש לשאול: בתקופה שבה נאמרה הנבואה בבל לא הייתה אלא מדינה קטנה ליד המפרץ הפרסי שלא איימה על איש, בעוד ישעיהו מתאר מעצמה אדירה, כמו זו שתהיה בבל כעבור מאה שנה, ואת נפילתה בידי פרס כעבור שמונים שנה. מהי אפוא  משמעותה הריאלית של נבואה זו לימי ישעיהו?

יחזקאל קויפמן עמד על כך שדמותו של המלך במשא בבל אינה תואמת את דמותם הריאלית של מלכי בבל באותה תקופה. מלכי בבל נחשבו אנשי תרבות שעסקו בבניינים מפוארים, במקדשים ובדת. לעומת זאת, תיאור המלך במשא בבל תואם את דמותם של מלכי אשור, וכך מסכם קויפמן את טענתו שמשא בבל היא בעצם משא אשור:

'כולם היו אכזרים מחיות טרף. כל אחד מהם היה "מכה עמים בעברה". הוקעות, עקירת אברים, מיתות משונות, הריסת ערים, החרבת נטיעות ושדות, עינויי שבויים וכו' וכו' – במעשי אכזריות אלה וכאלה לא ילאו להתפאר. בדורו של ישעיהו (החל מימי תגלת פלאסר) נעשתה עקירת העמים והעברתם מארץ לארץ שיטה קבועה של הממשל האשורי. העברת המוני אנשים נשים וטף למרחקים בידי קלגסים צמאי דם אלה, היתה כרוכה בלי ספק בהשמדה המונית. כל זה משתקף יפה בפרק י"ד [...] תוכן המשא על "בבל" ומלכה מעיד אפוא עדות ברורה שהמשא לא נישא על בבל אלא על אשור [...] [הנביא] כאן קורא לאשור "בבל" [והדבר] לא ייפלא בעינינו. בבל היתה המלכות העתיקה והמפוארה "צבי ממלכות", ומלכי אשור, וכן גם מלכי פרס הראשונים התפארו בתואר "מלך בבל".'[8]

טענתו של קויפמן כי בבל כאן היא אשור, מתחזקת מאד בסיום הנבואה, כאשר חוזר הנביא אל עצת ה' הידועה:

"לִשְׁבֹר אַשּׁוּר בְּאַרְצִי וְעַל הָרַי אֲבוּסֶנּוּ, וְסָר מֵעֲלֵיהֶם עֻלּוֹ, וְסֻבֱּלוֹ מֵעַל שִׁכְמוֹ יָסוּר;"

(ישעיהו י"ד, כה)

ברוח התלמוד נאמר: "פתח בבבל וסיים באשור, לומר לך – היינו בבל היינו אשור". 

דווקא את הפרק המיוחד הזה של "משא בבל" אנו יכולים לייחס לסרגון במותו ובנפילתו. בסוף המשא מהתל ישעיהו במלך האשורי שנפל משמים ארצה, לשמחת עצי הלבנון שלא ייכרתו עוד לבניית ארמונותיו, וירד לשאול, שם קיבלו את פניו כל המלכים ששיגר הוא עצמו לשאול:  

"נָחָה שָׁקְטָה כָּל הָאָרֶץ פָּצְחוּ רִנָּה;

גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ אַרְזֵי לְבָנוֹן מֵאָז שָׁכַבְתָּ לֹא יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ;

שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ

עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים כָּל עַתּוּדֵי אָרֶץ הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם;

כֻּלָּם יַעֲנוּ וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ: גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ, אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ;

הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ, הֶמְיַת נְבָלֶיךָ, תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה;

אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר?! נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם?!

וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ: הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה, מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי, וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן;

אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב, אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן;

אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר;

רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ, אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ – הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת?!

שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר, וְעָרָיו הָרָס, אֲסִירָיו לֹא פָתַח בָּיְתָה;

כָּל מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם שָׁכְבוּ בְכָבוֹד אִישׁ בְּבֵיתוֹ, 

וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב, לְבוּשׁ הֲרֻגִים מְטֹעֲנֵי חָרֶב, יוֹרְדֵי אֶל אַבְנֵי בוֹר כְּפֶגֶר מוּבָס;

לֹא תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה, כִּי אַרְצְךָ שִׁחַתָּ, עַמְּךָ הָרָגְתָּ, לֹא יִקָּרֵא לְעוֹלָם זֶרַע מְרֵעִים;"

(שם, ז-כ).

לאחר שהכרנו את דמותו של סרגון קשה שלא לראות כי ישעיהו נשא את "משא בבל" על המלך היחידי בממלכת אשור שסגד לאלילי בבל ולא הובא לקברו: "וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב [...] כְּפֶגֶר מוּבָס; לֹא תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה".

עם תובנה זו כדאי להתבונן בדברי הפירוש של הרמב"ם ל"משא בבל", שהפך לדגם עקרוני בתפיסתו. הרמב"ם טוען שלשון הנבואה פעמים רבות מדברת בלשון משל, אך כל תיאור של אסון קוסמי מכוון באמת למפלה היסטורית, שאין בה שינוי טבעו של עולם (כשיטתו הידועה על ימות המשיח, בסוף הלכות מלכים). וכך הוא הסביר את פרקנו:[9]  

"כאשר הוא [=ישעיהו] מודיע על פירוק ממשלה או אובדן אומה גדולה, אומר זאת בלשון שהכוכבים נפלו והשמים קדרו והשמש חשכה והארץ נהרסה ונרעשה והרבה כדומה להשאלות אלה [...]

אמר ישעיה ע"ה כאשר ניבאו ה' את פירוק ממשלת בבל ואובדן סנחריב ונבוכדראצר העומד אחריו והכרתת מלכותו ובא לתאר כשלונותיהם בסוף שלטונם, ומפלותיהם, ומה שיארע להם מן הצרות הבאות על כל ניגף הנס מפני נצחון החרב, אמר (י"ג, י): "כִּי כוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּכְסִילֵיהֶם לֹא יָהֵלּוּ אוֹרָם, חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ" [...]

וכן כאשר בא לתאר את המצב שהגיעו אליו ישראל מן הכניעה, והיותם נכבשים כל ימי סנחריב הרשע כאשר נשתלט על כל ערי יהודה הבצורות [... ]אמר [...] "כִּי אֲרֻבּוֹת מִמָּרוֹם נִפְתָּחוּ, וַיִּרְעֲשׁוּ מוֹסְדֵי אָרֶץ" (כ"ד, יז-כ); ובסוף דיבור זה כאשר בא לתאר מה שיעשה ה' בסנחריב והשמדת מלכותו הנישאה [...] אמר בהמשילו (כ"ד, כג): "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה ...". וכן כאשר בא לתאר היאך תהיה שלוות ישראל אחרי אבדן סנחריב [...] אמר בהמשילו (ל', כו), כי אור השמש והירח יוסיף ..."

(רמב"ם, מורה נבוכים חלק ב, כט)      

הנה כבר הרמב"ם הבין שמשא בבל מכוון קודם כול לאשור, אלא שמלכות בבל הכשדית (נבוכדראצר), שקמה אחרי אשור והחריבה את ירושלים, נראית לרמב"ם כלולה גם היא בתוך "מַשָּׂא בָּבֶל". הרמב"ם טוען כי נבואת ישעיהו זו, המכוונת בפשטות כלפי השלטון האשורי של ימיו, שבה וחוזרת על עצמה במהלך ההיסטוריה: "תדע, כי כל יום יהא בו ניצחון גדול או צרה גדולה הרי הוא נקרא  [בפי הנבואה] 'יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא' ..." (שם).

בממד מטה-היסטורי זה כבר לא מדובר בתאריך מסוים או בדמות ואירוע ממוקדים, אלא במודל שמופיע בהיסטוריה פעמים רבות – "יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". זהו יום סידור העולם ופתיחתו מחדש לבחירתם המוסרית של בני אדם, הכולל את שידוד המערכות הפוליטיות של האימפריות; ברגעים כאלה יש אפשרות של ישועה לישראל.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן-נון

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

עורך משנה: שחר דאר, תשפ"ב