דילוג לתוכן העיקרי

ישעיהו, הושע ומיכה בימי חזקיהו (9)

קובץ טקסט

תגובת ישעיהו לירושלִַם המתבצרת (פרק כ"ב)

ישעיהו מסתובב בירושלִַם ורואה עיר הומייה. רבים רצים למזרח העיר לראות בסתימת הגיחון; אחרים פונים לצפונה של העיר ועוקבים אחרי חידוש החומה הרחבה; גגות הבתים הומים בלילות מסעודות בשר ויין. הניצחון בפתח, אומרים האנשים, ואם לא, לפחות נמות על בטן מלאה. באווירה מחשמלת זו משמיע ישעיהו את קולה של הנבואה:

"מַשָּׂא גֵּיא חִזָּיוֹן: מַה לָּךְ אֵפוֹא כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת?! 

תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה, עִיר הוֹמִיָּה, קִרְיָה עַלִּיזָה, חֲלָלַיִךְ לֹא חַלְלֵי חֶרֶב, וְלֹא מֵתֵי מִלְחָמָה;

כָּל קְצִינַיִךְ נָדְדוּ יַחַד מִקֶּשֶׁת אֻסָּרוּ, כָּל נִמְצָאַיִךְ אֻסְּרוּ יַחְדָּו, מֵרָחוֹק בָּרָחוּ; 

עַל כֵּן אָמַרְתִּי, שְׁעוּ מִנִּי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי, אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי עַל שֹׁד בַּת עַמִּי;"

(ישעיהו כ"ב, א-ד)

פרק זה מופיע לקראת סוף הסדרה של נבואות המשא על הגויים (פרקים י"ג-כ"ג), והוא הפרק היחיד בסדרה זו המתייחס ליהודה. במקום לקרוא לירושלם בשמה הנביא מעדיף לכנותה גֵּיא חִזָּיוֹן. הנביא מביט בחברה המתהוללת על הגגות וממרר בבכי. בשונה מכל העם הנרגש וההומה, הוא כבר רואה מול עיניו את האויב העולה על חומות העיר:

"כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה לַה' צְבָאוֹת  בְּגֵי חִזָּיוֹן  

מְקַרְקַר קִר וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר

וְעֵילָם נָשָׂא אַשְׁפָּה בְּרֶכֶב אָדָם פָּרָשִׁים, וְקִיר עֵרָה מָגֵן; 

וַיְהִי מִבְחַר עֲמָקַיִךְ מָלְאוּ רָכֶב, וְהַפָּרָשִׁים שֹׁת שָׁתוּ הַשָּׁעְרָה; 

וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה וַתַּבֵּט בַּיּוֹם הַהוּא אֶל נֶשֶׁק בֵּית הַיָּעַר;"

(שם, ה-ח)

ישעיהו בא חשבון גם עם מפעלו העצום של חזקיהו לביצור ירושלִַם ולהכנת מאגרי המים בעיר:

"וְאֵת בְּקִיעֵי עִיר דָּוִד רְאִיתֶם כִּי רָבּוּ, וַתְּקַבְּצוּ אֶת מֵי הַבְּרֵכָה הַתַּחְתּוֹנָה;

וְאֶת בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם סְפַרְתֶּם, וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר הַחוֹמָה; 

וּמִקְוָה עֲשִׂיתֶם בֵּין הַחֹמֹתַיִם לְמֵי הַבְּרֵכָה הַיְשָׁנָה –

וְלֹא הִבַּטְתֶּם אֶל עֹשֶׂיהָ, וְיֹצְרָהּ מֵרָחוֹק לֹא רְאִיתֶם;"

(שם, ט-יא)

בתי ירושלִַם הפכו לחומרי בנייה לחומה החדשה ותושביהם נרמסו, כמו גם החקלאים בנחל קדרון, שחלקותיהם התייבשו בגלל סתימת מי הגיחון מפני האשורים. במקום חשבון נפש, טירוף חושים פוקד את העיר.

"וַיִּקְרָא ה' צְ-בָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק –   

וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן, אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת;

וְנִגְלָה בְאָזְנָי, ה' צְ-בָאוֹת,

אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן, אָמַר ה'     צְ-בָאוֹת;" 

(שם, יב-יד)

חצי הנביא שלוחים נגד שבנא אשר על הבית (פרק כ"ב)

לאחר שזעק על ירושלם המתבצרת למלחמה, ניבא ישעיהו נגד שבנא אשר על הבית, הנתפס בעיניו כסמל הרוע של העיר:

"כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת: לֶךְ בֹּא אֶל הַסֹּכֵן הַזֶּה עַל שֶׁבְנָא אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת;   

מַה לְּךָ פֹה וּמִי לְךָ פֹה כִּי חָצַבְתָּ לְּךָ פֹּה קָבֶר? חֹצְבִי מָרוֹם קִבְרוֹ, חֹקְקִי בַסֶּלַע מִשְׁכָּן לוֹ;"

(שם, כא-כה)

לא שמענו עד כה על "שֶׁבְנָא אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת" ועלינו לדלות פרטים על האיש, על תפקידו ועל מעלליו מתוך דברי ישעיהו כאן. בסוף דברי הנבואה מבטיח ישעיהו שהוא יסיר ממנו את הכתונת והאבנט המיוחדים לו וייטול מידיו את מפתחות בית דוד: "וּפָתַח וְאֵין סֹגֵר, וְסָגַר וְאֵין פֹּתֵחַ". מתיאור זה ברור שלא מדובר בנושא תפקיד זוטר, אלא בראש השרים המופקד על בית דוד לכל עניין כמו "יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן".[1] דבר זה ברור גם מהרכבהִּ של משלחת השרים שיצאה לקראת רַבשָקֵה, שליחו הבכיר של סנחריב, שקרא לירושלִַם להיכנע: "וַיֵּצֵא אֵלָיו אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר".[2] לא ברור אם "שֶׁבְנָא הַסֹּפֵר" הוא אותו 'שֶׁבְנָא', שהודח לתפקיד משני, אבל ברור שחזקיהו פעל בהתאם לדברי הנביא, והחליף את ראש השרים "אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת". מה היה הרקע לנבואה קשה זו?  

 מתברר כי ראש השרים, איש המפתח של ירושלם, ניצל את ההתרגשות הגדולה שאפפה את העיר וחצב לעצמו קבר מפואר ב"חלקת גדולי האומה". היה זה עיתוי מושלם לניצול עבודות ציבוריות למטרות פרטיות; המהנדסים והקבלנים כבר ממילא עבדו בשירות הממלכה, ושבנא לא החמיץ את ההזדמנות. הוא עשה לביתו, פשוטו כמשמעו, בעת חירום לאומית, ועל ניכור ואטימות אלו ישעיהו לא היה מוכן להבליג. כשראה את העם המתארגן למלחמה ובה בעת 'שֶׁבְנָא' חוגג, ישעיהו בכה וקונן; אולם על מעשהו של 'שֶׁבְנָא' הוא מחה בנבואה קשה ותוקפנית:  

"הִנֵּה ה' מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר, וְעֹטְךָ עָטֹה;

צָנוֹף יִצְנָפְךָ צְנֵפָה כַּדּוּר אֶל אֶרֶץ רַחֲבַת יָדָיִם, שָׁמָּה תָמוּת וְשָׁמָּה מַרְכְּבוֹת כְּבוֹדֶךָ, קְלוֹן בֵּית אֲדֹנֶיךָ;  וַהֲדַפְתִּיךָ מִמַּצָּבֶךָ, וּמִמַּעֲמָדְךָ יֶהֶרְסֶךָ;

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, וְקָרָאתִי לְעַבְדִּי לְאֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ; 

וְהִלְבַּשְׁתִּיו כֻּתָּנְתֶּךָ וְאַבְנֵטְךָ אֲחַזְּקֶנּוּ וּמֶמְשַׁלְתְּךָ אֶתֵּן בְּיָדוֹ, וְהָיָה לְאָב לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וּלְבֵית יְהוּדָה;

וְנָתַתִּי מַפְתֵּחַ בֵּית דָּוִד עַל שִׁכְמוֹ, וּפָתַח וְאֵין סֹגֵר, וְסָגַר וְאֵין פֹּתֵחַ; 

וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן, וְהָיָה לְכִסֵּא כָבוֹד לְבֵית אָבִיו;"

(שם, יז-כב)

חכמי המדרש בארץ ישראל הציעו פרשנות מרחיבה, על פיה 'שֶׁבְנָא' היה ראש המפלגה שהתנגדה למרד ותמכה בכניעה לאשור:

"רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר:

מה עשו שֶׁבְנָא ויוֹאָח [=אלה שיצאו מול סנחריב עם אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ (ל"ו, ג) אך לא היו נאמנים כמוהו]? נטלו אגרת וכתבוה ותחבוה בחץ והושיטוה בעד החלון ונתנוה לסנחריב. מה כתבו בה? אנו וכל בני ישראל מבקשים להשלים לך, ישעיה וחזקיה אין מבקשים להשלים לך;

והוא שצפה דוד ברוח הקדש ואמר (תהילים י"א, ב):

"כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת" – זה שֶׁבְנָא ויוֹאָח,

"כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר" – על מתחי גירא (=מיתר מתוח לירות חץ),

"לִירוֹת בְּמוֹ אוֹפֶל לְיִשְׁרֵי לֵב" – לשני [מנהיגים] ישרי לב, ואיזה? זה ישעיה וחזקיה;"

(ויקרא רבה, פרשה ה)

לפי הבנה זו, שֶׁבְנָא פעל בתוך ירושלִַם כ"גיס חמישי" פרו-אשורי, על דרך מדיניות אחז, וחתר תחת הנהגתו של חזקיהו. בגין זה יצא נגדו ישעיהו. המדרש התרחב בתלמוד הבבלי, והפך לדרמה פוליטית של עימות בין ראשי 'מפלגות':  

"שֶׁבְנָא הוה דריש בתליסר רבוותא,

חזקיה הוה דריש בחד סר רבוותא;

כי אתא סנחריב וצר עלה דירושלים, כתב שֶׁבְנָא פתקא, שדא בגירא:

שֶׁבְנָא וסיעתו – השלימו; חזקיה וסיעתו – לא השלימו;

שנאמר (תהילים י"א, ב): "כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת, כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר".

הוה קא מסתפי חזקיה, אמר: דילמא חס ושלום נטיה דעתיה דקודשא בריך הוא בתר רובא, כיון דרובא מימסרי – אינהו נמי מימסרי.

בא נביא ואמר לו: (ישעיהו ח', יב) "לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכָל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קֶשֶׁר". כלומר: קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין.

[תרגום: שבנא היה דורש ב-13 רבבות (או, שרים), חזקיהו היה דורש ב-11 רבבות (או, שרים); כשבא סנחריב וצר על ירושלים כתב שבנא פתק ושלח בחץ אל מלך אשור: שבנא וסיעתו השלימו (=נכנעו), חזקיה וסיעתו לא השלימו.

היה חזקיהו דואג שמא הקב"ה יכריע על פי הרוב המתנגד למרד, וכיון שרוב העם נכנע לאשור, גם אני אתמסר [...] בידם. בא הנביא ואמר לו, שאין הקב"ה מתחשב ברוב של רשעים, כי "קשר רשעים אינו מן המנין"]."

(בבלי, סנהדרין כו ע"א)

פרשנות אגדית זו משתמשת בחומרים ממקורות שונים בתנ"ך, ובפרט מישעיהו, ומתאימה אותם לרקע הפוליטי-היסטורי. אמנם הפסוק במדרש שממנו לימד ישעיהו את חזקיהו לא להיכנע לקוח מפרקי אחז: "לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכָל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קֶשֶׁר",[3] שם מכוון ישעיהו (על פי הפשט) את דבריו נגד המפלגה המורדת שביקשה להצטרף לקואליציית ה"קֶשֶׁר", עם פקח בן רמליהו ורצין מלך ארם למרד באשור. חז"ל לקחו את הפסוק הזה ושמו אותו בפיו של ישעיהו נגד שֶׁבְנָא, ראש המפלגה שכנראה תמכה בכניעה לאשור, כפי שראינו שוב ושוב. בפועל ישעיהו לא תמך בכניעה לאשור ולא במרד, וכל ההתנצחות בעניין זה הייתה מאוסה עליו. אולם לאחר שחזקיהו כבר יצא למרד וצבא סנחריב חנה וצר על ירושלִַם (בתיאור המדרשי) – ישעיהו התפלל לשלומה של העיר (כמתואר בהרחבה בישעיהו ל"ז). הוא לא עמד מנגד אף שחזה את הפורענות. 'מפלגתו' של 'שֶׁבְנָא' הייתה מגונה בעיניו לא פחות מהקֶשֶׁר של המורדים, במיוחד בשעת "צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה" (ל"ז, ג), והוא עודד את חזקיהו לעמוד איתן ולא להיכנע, כי בסופו של יום הקב"ה יציל את ירושלִַם. ואכן אחרי תפילת חזקיהו בבית ה', ה' שלח בפי ישעיהו מענה תקיף ונחרץ נגד איומי סנחריב ונגד חירופיו וגידופיו כלפי ה' א-לוהי ישראל (ל"ז, כא-לב).

המדרש מציב את פרק כ"ב על שני חלקיו כמכוון נגד ההכנות למרד וגם נגד הכניעה, כדרכו של ישעיהו, שהתנגד מאז ימי אחז, לאחז (שנכנע), וגם לחזקיהו (שמרד).  

מיכה המורשתי מצטרף למחאת ישעיהו

בשלב זה, כשירושלִַם עסקה בהתבצרות, אך מתחת למגדלי השמירה התפרקה החברה כולה, הצטרף גם הנביא מיכה אל ישעיהו במחאתו. המחלוקת העקרונית שהתלהטה בבית המדרש פינתה את מקומה לשילוב כוחות אדיר, שפרץ אל עבר בית המלך. לא הייתה מחלוקת בין מיכה לישעיהו על כך שעמידתה של ירושלִַם אינה מבוססת על ביצורים אלא על חוסן מוסרי וחברתי:

"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ:

בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה;

רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ, וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ, וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ,

וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר: הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה;

לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר;"

(מיכה ג', ט-יב)

בקריאה רגילה של הפרק הזה, קשה לדעת על איזו מציאות פוליטית וחברתית דיבר הנביא. לכאורה, הביקורת הזו מתאימה מאד למה ששמענו מפיו של ישעיהו כלפי ימי עוזיה ולא תאמה כלל את המציאות של ימי חזקיהו. הלוא קראנו במקרא, וגם מסורת בידינו מאבותינו שבימי חזקיהו התחוללה מהפכה רוחנית בעם. איך אפשר לצייר בדמיון את ימי חזקיהו עם שוחד של ראשי ירושלִַם, קניית הכהונה בכסף ונביאים המתנבאים להשקטת השלטון? אלא, ששרדה בידינו שיחה של יושבי ירושלִַם, כמאה שנה לאחר ימי חזקיהו, ובה צוטטה נבואת מיכה. מדובר בפרק כ"ו בספר ירמיהו בו עמד הנביא למשפט מוות, בגלל שהעז לומר בפה מלא שירושלִַם לא מחוסנת מפני חורבן.[4] תוך כדי הפרק נשמע קולם של זקני העיר, שזכרו את העבר הרחוק:

"וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָאָרֶץ וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל קְהַל הָעָם לֵאמֹר:

מִיכָה הַמּוֹרַשְׁתִּי הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר אֶל כָּל עַם יְהוּדָה לֵאמֹר:

כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת: צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר;

 הֶהָמֵת הֱמִתֻהוּ חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְכָל יְהוּדָה?!

הֲלֹא יָרֵא אֶת ה' וַיְחַל אֶת פְּנֵי ה', וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיהֶם,

וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה עַל נַפְשׁוֹתֵינוּ!"

(ירמיהו כ"ו, יז-יט).

מסתבר אם כן שנבואת פרק ג' בספר מיכה נאמרה בימי חזקיהו. אין מנוס מלקבוע שגם בימי מלך צדיק וישר כחזקיהו היה השוחד מעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים, ושחיתות שלטונית עלולה לתפוס מקום מסוכן גם אצל הטובים ביותר. מפעלי הביצורים של חזקיהו עם חפירת הנקבה ומפעל אספקת המים הצריכו כוח אדם רב. ייתכן, שבנתונים כאלה נכנסו בין המלך לבין העם כוחות רבים שניצלו את המצב, בו המלך ממוקד כולו בהכנות למצור. נבואת ישעיהו נגד שֶׁבְנָא, מחזקת השערה זו. השחיתות פגעה כמובן באלה הסובלים תמיד – החלשים בחברה. מיכה לא חשך את שבטו מחזקיהו וממשלתו. זו הפעם הראשונה במקרא שנביא עמד והכריז בקול גדול על סכנה של חורבן ירושלִַם.[5]

אולם, זקני ירושלִַם בימי ירמיהו זכרו לא רק את נבואת מיכה אלא גם את תשובתו של חזקיהו. המלך התפלל וביקש רחמים על העיר. הזיכרון של הזקנים חיבר יחד את מה שעתיד לקרות בימי מסע סנחריב עם ימי ההשחתה, וזקפו לזכותו של חזקיהו את הצלת העיר.

מהתיאור אודות שֶׁבְנָא "אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת", שהוחלף על ידי אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ כדרישת הנביא ישעיהו, אנו לומדים שחזקיה  לא רק התפלל אלא ערך בידיו ניקוי ותיקון על ידי הסרת כמה ממוקדי השחיתות בתוך העיר המתבצרת. בכך הפך חזקיהו לאחד מהמיוחדים והיחידים שבמלכי ישראל ויהודה, שהיטו אוזן לקולה של הביקורת הנבואית, ופעלו לתיקון ממלכתם.  

תגובת המלך חזקיהו למחאת הנביאים

הנבואה של ישעיהו ומיכה קשה. אי אפשר היה להתעלם ממנה ואי אפשר להשתיק אותה. גם המלך חזקיהו אינו מתעלם מזעקת הנביאים והוא מכנס אספת עם מיוחדת עם שרי המלחמות, שתוארה בספר דברי הימים מיד אחרי תיאור סתימת המים וביצורי החומות והמגדלים לקראת בואו של סנחריב:

"וַיִּתֵּן שָׂרֵי מִלְחָמוֹת, עַל-הָעָם; וַיִּקְבְּצֵם אֵלָיו אֶל רְחוֹב שַׁעַר הָעִיר וַיְדַבֵּר עַל לְבָבָם לֵאמֹר;

חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּמִלִּפְנֵי כָּל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר עִמּוֹ,

כִּי עִמָּנוּ רַב מֵעִמּוֹ;.

עִמּוֹ זְרוֹעַ בָּשָׂר וְעִמָּנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְעָזְרֵנוּ וּלְהִלָּחֵם מִלְחֲמֹתֵנוּ;

וַיִּסָּמְכוּ הָעָם עַל דִּבְרֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה;"

 (דברי-הימים-ב ל"ב, ו-ח)

הפסוקים הללו נכתבו ממש כדיאלוג עם הנביא. טענת הנביא ישעיהו: "וְלֹא הִבַּטְתֶּם אֶל עֹשֶׂיהָ וְיֹצְרָהּ מֵרָחוֹק לֹא רְאִיתֶם"[6] הכאיבה לחזקיהו והוא הצהיר באוזני העם כי סנחריב בא כאשר "עִמּוֹ זְרוֹעַ בָּשָׂר וְעִמָּנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְעָזְרֵנוּ וּלְהִלָּחֵם מִלְחֲמֹתֵנוּ". יש כאן המשך ברור של תפילת חזקיהו אל ה' במחלתו. המלך לא חזר בו מן המרד באשור ומההכנות לקרב, אבל מאחר שהנביא מצא פגם חמור באמונה ותיאר חגיגת "אָכוֹל וְשָׁתוֹ", חזקיהו מיד נזעק לכונן רוח אחרת של ביטחון בה'. זה היה רגע קשה ומיוחד בסיפורו של חזקיהו המלך. הוא הקשיב לנביא וחלק לו כבוד של ממש. אך באותה שעה ממש הוא לקח אחריות של מנהיג הסבור שרצון ה' הוא להילחם בכיבוש האשורי בכוח הזרוע, ולא רק בכוחה של תפילה. האם אפשר להמשיך בנאמנות כפולה שכזו? לחלוק כבוד לנביא ולערער על דבריו וסמכותו באותה שעה?

"הוי אריאל אריאל": אנשי ירושלִַם עובדים את ה' מן השפה ולחוץ (ישעיהו כ"ט)

בהמשך ל"משא גיא חזיון" וכתגובה על אסֵפת העם שבה הכריז חזקיהו על הביטחון בה' כעיקרון המנחה את כל ההכנות נגד אשור, ניתן לקרוא את דברי ישעיהו בפרק כ"ט, בהם המשיך הנביא לקונן על המצור הצפוי, וגם להוכיח את אנשי ירושלִַם.

בראשית הפרק עמדה יהודה בפני שפל עמוק. ישעיהו בא חשבון עם יושביה ועם מלכהּ. בנבואה זו מוצגות בפנינו תמונות נוספות של אנשי ירושלִַם בתקופת חזקיהו: 

"הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ, הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ, שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן, נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר;

כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה' רוּחַ תַּרְדֵּמָה, וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם, אֶת הַנְּבִיאִים, וְאֶת רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים, כִּסָּה; 

וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם,

אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ סֵפֶר לֵאמֹר: קְרָא נָא זֶה, וְאָמַר: לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא –

וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר: קְרָא נָא זֶה, וְאָמַר: לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר;"

(ישעיהו כ"ט, ט-יט)

רוח התזזית שאחזה ביושבי ירושלִַם נדמתה בעיני ישעיהו לשיכרון ותרדמת בעקבותיו; אין אוזן כרויה ואין עין פקוחה לקולם ולחזונם של נביאי ישראל. הנביא חזר לימי הסתר הפנים, ימי אחז, עליהם נאמר:

"צוֹר תְּעוּדָה (=קשור את העֵדות), חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי [=בתלמידַי], וְחִכִּיתִי לַה' הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ."

(שם ח', טו-יז).

היו אלה ימי "הספר החתום", שאיש לא יכול לקרוא בו. חזקיהו היה אז אחד מהילדים שהנביא תלה בהם את תקוותו לאור גדול שיבוא מתוך החושך, אך הנה שוב נחתם הספר "וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו, וּבִינַת נְבוֹנָיו תִּסְתַּתָּר".[7] כאן הוסיף הנביא עוד מבט מעניין:

"וַיֹּאמֶר ה': יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו, וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי,

וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה;

לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא,

וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר; 

הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵה' לַסְתִּר עֵצָה, וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: מִי רֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ;

הַפְכְּכֶם?! אִם כְּחֹמֶר הַיֹּצֵר יֵחָשֵׁב? כִּי יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעֹשֵׂהוּ לֹא עָשָׂנִי, וְיֵצֶר אָמַר לְיוֹצְרוֹ לֹא הֵבִין?

הֲלוֹא עוֹד מְעַט מִזְעָר, וְשָׁב לְבָנוֹן לַכַּרְמֶל, וְהַכַּרְמֶל לַיַּעַר יֵחָשֵׁב;

וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי סֵפֶר, וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה;

וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה, וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ;"

(שם כ"ט, יג-יט)

אחרי אספת ההמונים החלו לדבר בירושלִַם על ביטחון בה' ברוח דברי חזקיהו.[8] אי אפשר לפקפק בכנותו ובאמונתו של חזקיהו שניכרו בתפילותיו הישירות אל ה' גם בעת מחלתו, וגם בזמן מצור סנחריב. אולם ההמונים שהחלו לצטט את דברי המלך, האם הביטחון בה' נבע מליבם? או היה זה רק מס שפתיים לדרישת הנביא?

כאן חידש לנו ישעיהו בתגובתו, חידוש גדול. יראת ה' אינה נבחנת בהכרזות ברחוב שער העיר, ולא בנאומים מהדהדים שהשפעתם שטחית; יראה זו היא  "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה", אין בה אמת, ואין היא נובעת מהלב!

כבר כמה שנים עברו מאז חולל חזקיהו את מהפכת הטיהור. חיי הדת והמקדש בירושלִַם התנהלו לכאורה כהלכה אך היו חלולים. בתוך תוכם האנשים אמרו "מִי רֹאֵנוּ וּמִי יֹדְעֵנוּ". הנביא ישעיהו זעם על דתיותם הריקה: "הַפְכְּכֶם?! אִם כְּחֹמֶר הַיֹּצֵר יֵחָשֵׁב"? – איך אינכם מבינים את ההבדל בין דבר ה' לבין דבריכם? "כִּי יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעֹשֵׂהוּ לֹא עָשָׂנִי, וְיֵצֶר אָמַר לְיוֹצְרוֹ לֹא הֵבִין"?

תשובתו  של ישעיהו נעוצה בחזון העתיד, באור שיופיע מתוך החושך:

"וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי סֵפֶר, וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה"; ואז "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה, וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ" – רק מי שיתהלך בענווה ובצמצום מקומו בעולם יוכל לפגוש את ה', ורק אביוני אדם ישמחו בו.

המלך סיים את משימתו והעיר עמדה הכן לקראת הפלישה האשורית. איש לא ידע מהיכן יבוא הצבא האדיר. מצד אחד הוא כבש את שפלת פלשת ויכול להגיח ממערב למזרח. מצד שני הוא כבר אחז בממלכת הצפון, בשומרון, ויכול להגיע מצפון לדרום. העיר נכנסה לכוננות דרוכה ולציפייה מתוחה. הנביאים התכנסו עם תלמידיהם בבית המדרש, בזמן שחיילי אשור צחצחו את חרבותיהם במסע הגדול לפלשת ולארץ יהודה.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן-נון

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

עורך משנה: שחר דאר, תשפ"ב

 


[1] כך מצאנו גם באחאב שלצידו שֵרֵת עֹבַדיָהוּ "אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת" (מלכים-א י"ח, ג-ו); אולם חכמי ארץ ישראל פירשו בכיוון קצת שונה (ויקרא רבה פרשת ויקרא, ה): "אם הכהן המשיח [יחטא לאשמת העם], זה 'שֶׁבְנָא' דכתיב ביה (ישעיהו כ"ב, טו): "לֶךְ בֹּא אֶל הַסֹּכֵן [הַזֶּה, עַל שֶׁבְנָא אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת]" –  אמר ר' אלעזר: כהן גדול היה; ר' יהודה [ברבי] אומר: אמרכל היה". המדרש ממשיך ומסביר מה פשעו של שבנא, לפי כל אחת מהאפשרויות: "על דעתיה דר' אלעזר דהוה אמר כהן גדול היה, שהיה נהנה מן הקרבנות; על דעתיה דר' יהודה ברבי דהוא אמר אמרכל היה, שהיה נהנה מן ההקדשות". 

[2] ישעיהו ל"ו, ג.

[3] שם ח', יב.

[4] ראו תיאור מפורט של המאורע המזעזע הזה אצל ב' לאו, ירמיהו, גורלו של חוזה, תל אביב תש"ע, עמ' 126-117.

[5] ראו בתיאורו של מ' ברושי, "מניין תושביה של ירושלים הקדומה", בין חברון לסיני, יד לאמנון, ירושלים תשל"ז עמ'

74-65.

[6] ישעיהו כ"ב, יא.

[7] שם כ"ט, יד.

[8] "וַיִּסָּמְכוּ הָעָם עַל דִּבְרֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה", דברי-הימים-ב ל"ב, ח

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)