נבלה שאינה ראויה לאכילה

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

בכורות דף כג – נבלה שאינה ראויה לאכילה

בגמרא (כג עמוד ב) הובאה מחלוקת אמוראים בעניין הפקעת טומאה מנבלה שאינה ראויה לאכילה:

"בר פדא אמר: טומאה חמורה - עד לגר, וטומאה קלה - עד לכלב.
ורבי יוחנן אמר: אחת זו ואחת זו עד לכלב."

לדעת בר פדא, כאשר הנבלה אינה ראויה למאכל אדם ('גר') פוקעת ממנה טומאתה החמורה, ואילו טומאה קלה פוקעת רק מבשר שאינו ראוי למאכל כלב. זאת בניגוד לדעת רבי יוחנן לפיה שתי הטומאות פוקעות רק כשהבשר אינו ראוי למאכל כלב. הראשונים נחלקו בביאור המושגים "טומאה חמורה" ו-"טומאה קלה" בשיטת בר פדא:

א. לדעת רש"י (ד"ה עד), "טומאה חמורה" היא טומאת משא ו"טומאה קלה" היא טומאת מגע, ומדובר בחילוק פנימי בדיני טומאת נבלה.

ב. לדעת התוספות (ד"ה טומאה קלה), כל טומאת נבלה נחשבת כ"טומאה חמורה", ואילו "טומאה קלה" הינה טומאת אוכלים.

ייתכן שמחלוקת ראשונים זו משקפת שתי הבנות שונות של דינו של בר פדא. בהמשך הגמרא מובא המקור לשיטת בר פדא:

"מאי טעמא דבר פדא?
דכתיב: "לא תאכלו כל נבלה לגר וגו'", הראויה לגר - קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר - אינה קרויה נבילה."

בר פדא לומד מפסוק זה שכל נבלה שאינה ראויה לאכילת גר אינה נחשבת כנבלה. דין זה שונה מדיני טומאת אוכלים, בה נאמר שדווקא דבר שאינו ראוי למאכל כלב מופקע מטומאה זו. את היחס שבין חידושו של בר פדא בטומאת נבלה ובין הדין המוכר לנו בטומאת אוכלים ניתן להבין בשתי דרכים:

א. מדובר בדין נפרד לחלוטין, המיוחד לטומאת נבלה, ואינו קשור לדיני טומאת אוכלין. הבנה זו יכולה לעמוד בבסיס שיטת התוספות, הסבורים שקיים חילוק בין כל דיני טומאת נבלה אשר בטלים כשאינה ראויה למאכל אדם לבין דיני טומאת אוכלים הבטלים רק כשאינה ראויה למאכל כלב.

ב. ניתן להבין שהצורך ב"ראוי למאכל אדם" מהווה החמרה של דין "ראוי למאכל כלב" שקיים גם בטומאת אוכלים. מתוך הבנה זו ניתן להבין את שיטת רש"י לפיה דווקא החומרה המיוחדת של טומאת נבלה, היינו טומאת משא, פוקעת כאשר אינה ראויה למאכל אדם, ואילו טומאת מגע פוקעת רק כשאינה ראויה למאכל כלב, בדומה לטומאת אוכלים.

ניתן לראות גם בהמשך הגמרא ביטוי לגישה שאותה הצענו בדעת רש"י, לפיה קיים קשר בין הפקעת טומאת נבלה ובין הפקעת טומאת אוכלים. הגמרא שואלת מה לומד רבי יוחנן מן הפסוק שהביא בר פדא ועונה:

"ואידך - למעוטי היכא דהסריחה מעיקרא.
ואידך - הסריחה מעיקרא לא צריכא קרא למעוטי, עפרא בעלמא הוא."

כלומר, רבי יוחנן לומד מפסוק זה שכאשר הנבלה לא הייתה ראויה מראש לאכילת אדם אין היא מקבלת טומאה (ובכך הוא מודה לבר פדא), ואילו בר פדא סבור שלשם דין זה אין צורך אפילו בפסוק. האתוון דאורייתא (סימן ט אות ה) התקשה להבין מדוע לחלק בין "סרוחה מעיקרא" ובין נבלה שסרחה כעת, ומאריך ליישב קושי זה. אך לפי דברינו ניתן לומר שדין נבלה שהסריחה הוא רק הרחבה של הדין הכללי של אוכלים שהסריחו, וביחס לטומאת אוכלים נאמר בפירוש במשנה (טהרות ח, ו) שכאשר אינם ראויים למאכל אדם מעיקרא לא חל עליהם שם אוכל (ורק אם כבר חל עליהם שם אוכל יש צורך בכך שלא יהיו ראויים למאכל כלב בכדי להפקיע שם זה). ממילא, ברור שגם דין טומאת נבלה לא יחול על נבלה שמעיקרא אינה ראויה למאכל אדם, ואולי גם אין צורך בפסוק כדי ללמוד זאת.

הרב אברהם סתיו