נב: - חיוב פדיון

  • הרב יאיר קאהן

חיוב פדיון (נב:)

הגמרא מביאה שתי ברייתות העוסקות במחלוקת רשב"ג וחכמים לגבי חיוב פדיון:

"תנו רבנן: נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה - פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך - רצה פודה, רצה אינו פודה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם מפני תקון העולם...

נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בכתובתה - פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך - רצה פודה, רצה אינו פודה. ר"ש בן גמליאל אומר: אם היה פרקונה כנגד כתובתה - פודה, אם לאו - אינו פודה". (נב ע"א)

הגמרא מסבירה ששתי הברייתות משלימות זו את זו, ולפי רבן שמעון בן גמליאל יש שתי קולות:

1. אין הבעל חייב לפדות את אשתו יתר על כדי דמיה.

2. אין הבעל חייב לפדות את אשתו יתר על דמי הכתובה.

חכמים חולקים על רשב"ג בשתי הקולות: הם מחייבים את הבעל לפדות את אשתו גם יתר על כדי דמיה, וכן מחייבים אותו לפדות אותה גם יתר על דמי הכתובה.

הפדיון הראשון והפדיון השני

אמנם, שיטת חכמים מתייחסת רק לפעם הראשונה שהאישה נשבית. אם האשה נשבתה שוב - חכמים סוברים שהוא פודה אותה רק אם הוא רוצה בכך.

מה ההבדל בין הפדיון הראשון לבין הפדיון השני? רש"י פירש "דלא תקינו בה רבנן אלא חד פדיון", ומשמע ממנו שהבעל אינו מתחייב כלל לפדות את אשתו יותר מפעם אחת. תוס' הביאו את שיטת הר"ח, שחלק על שיטה זו:

"ור"ח פירש, דרצה אינו פודה - יותר מכדי דמיה, אבל כדי דמיה - פודה".

כלומר, לדעת הר"ח הבעל חייב גם בפדיון השני, אך חכמים מודים לרשב"ג שבפדיון השני הוא אינו חייב לפדות אותה יתר על דמיה או יתר על כתובתה.

אמנם, שיטה זו טעונה ביאור. במה שונה חיוב פדיון השני מחיוב הפדיון הראשון? ממה נפשך: אם חיוב פדיון שתיקנו חז"ל אינו אלא חד פעמי - לכאורה צדקו דברי רש"י, והבעל אינו חייב לחזור ולפדות כלל; ואם חז"ל חייבו אותו לשוב ולפדות את אשתו - מדוע הוא אינו חייב לפדותה גם יתר על דמיה ויתר על כתובתה, כמו בפעם הראשונה?

פירוש הרמב"ם

הרמב"ם פירש סוגייה זו בצורה שונה. בהל' אישות (י"ד, יט) הוא פסק:

"היו דמיה יתר על כדי כתובתה, ואמר 'הריני מגרשה וזו כתובתה ותלך ותפדה את עצמה' - אין שומעין לו, אלא כופין אותו ופודה אותה, אפילו היו דמיה עד עשרה בכתובתה, ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה. במה דברים אמורים? בפעם ראשונה, אבל אם פדאה ונשבית פעם שנייה ורצה לגרשה - הרי זה מגרש, ויתן כתובה, והיא תפדה את עצמה".

מפשטות לשון הרמב"ם משמע שהבעל חייב בפדיון אשתו אפילו יתר על כתובתה גם בפעם השנייה. לדבריו, ההבדל בין הפעם הראשונה לשנייה אינו בגובה סכום הפדיון, אלא באפשרות להיפטר מהפדיון על ידי גירושין. בפעם הראשונה, אם אמר 'הריני מגרשה ותפדה את עצמה' - אין שומעים לו. בפעם השנייה, לעומת זאת, אם הוא רוצה לגרשה והיא תפדה את עצמה - שומעים לו. אם כן, ייתכן שלדעת הרמב"ם אין הפרש בין הפדיון הראשון לפדיון השני בעצם חיוב הפדיון, אלא רק באיסור הצדדי של גירושין.

אמנם, נראה שהקושי שהעלינו קיים גם במשנת הרמב"ם. לאמיתו של דבר, האיסור לגרש את האישה אינו תנאי צדדי של חיוב הפדיון, אלא חלק מעצם חובת הפדיון. חיוב הפדיון אינו חיוב ממוני גרידא אלא חוב אישותי, ולכן מצד הדין אי אפשר היה לחייב אותו לפדותה אם הוא רוצה לגרשה. מסיבה זו, הגמרא הכריעה שאם הבעל מת אחרי שאשתו נשבתה - היורשים אינם חייבים לפדותה, וכן (באופן עקרוני) הבעל אינו חייב לפדות אישה האסורה עליו (כפי שראינו בשיעור שעבר). חיוב הפדיון הוא חוב אישותי, והוא תלוי בקיום האישות. אמנם, חז"ל מנעו מן הבעל את אפשרות הגירושין, וחייבו אותו לפדות את אשתו ולהשיבה למעמדה כאשתו. חובה זו מודגשת בדברי הרמב"ם, שכתב: "מחזירה לו לאשה כמות שהיתה" (הל' יח), ודייק מכך ה"אור שמח" שהבעל אינו חייב רק לפדות את אשתו אלא חייב גם להתייחד עמה אחרי הפדיון כדי שלא יהיה עליה לעז.

לאור זאת, אנו מבינים שאיסור הגירושין הוא חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מחובת הפדיון. לכן, חוזרת קושייתנו למקומה, ותמהים אנו על הרמב"ם כמו על הר"ח: אם חיוב הבעל לפדות את אשתו עומד בעינו גם לאחר שהוא כבר פדה אותה פעם אחת - מדוע ישנם הבדלים בין דיני הפדיון הראשון לבין דיני הפדיון השני?

אופי הפדיון

בבואנו לדון בשאלה זו, עלינו להקדים ולבחון את הקביעה שחיוב הפדיון הוא אחד מחיובי האישות המייצבים והמעניקים תוכן לחיי הנישואין. לכאורה, הבנה זו נסתרת ממה שלמדנו (מז ע"ב) - "תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, ופירקונה תחת פירות, וקבורתה תחת כתובתה". מתקנה זו משמע שחז"ל קבעו הסכם ממוני: הבעל חייב לפדות את אשתו תמורת הזכות שיש לו בפירותיה. אמנם האישה אינה יכולה (לדעת הרבה ראשונים) לומר 'איני נותנת פירות ואיני נפדית', אך אין זה משום שחיוב הפדיון הוא חלק מהותי של חיי הנישואין, אלא בשל שיקולים חיצוניים - שלא תטמע בין הגויים וכו' (ועסקנו בכך באחד השיעורים שעברו).

פתרון לשאלה זו ניתן למצוא במשנת הרמב"ם, אשר הציג את החיובים ההדדיים שבין הבעל לאשתו בריש פרק י"ב מהלכות אישות, והקדים וקבע:

"כשנושא אדם אִשה... - יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים.

והעשרה - שלֹשה מהן מן התורה, ואלו הן: שארה כסותה ועונתה..., והשבעה מדברי סופרים. וכולן תנאי בית דין הם. האחד מהם עיקר כתובה, והשאר - הם הנקראין תנאי כתובה, ואלו הן: לרפאותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, ולקברה כשתמות, ולהיות נזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם.

והארבעה שזוכה בהן - כולם מדברי סופרים, ואלו הן: להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה".

רק אחרי פירוט זו, מוסיף הרמב"ם וכותב:

"ועוד תקנו חכמים, שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה".

מדברי הרמב"ם משמע שהיו שני שלבים בתקנת חובות הבעל בכלל ובחיוב הפדיון בפרט. בשלב הראשון, חז"ל חייבו את הבעל לפדות את אשתו במסגרת החיובים שהוא מתחייב בהם בחיי הנישואין. רק בשלב השני הוסיפו חכמים ותיקנו שזכות הבעל בפירות אשתו תהיה מעין תמורה לחיוב זה. על פי זה, יש להציע שחיוב הפדיון הוא בעל אופי כפול: מצד אחד - הבעל חייב לפדות את אשתו במסגרת חיובי האישות שהוא מחוייב בהם, אבל נוסף על כך - חיוב זה מכיל גם היבט ממוני, המחייב את הבעל בפדיון תמורת זכותו בפירות אשתו.

תקנה בעלת מבנה דומה מצאנו בדברי התוס' בעניין חיוב פדיון של גרושה הנשואה לכהן. לדעת רבא, הכהן אינו חייב לפדותה, ותוס' הקשו על זה מהגמרא ביבמות (פה ע"א), הקובעת כי "אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט - יש לה כתובה, פירות, מזונות, בלאות". כיצד יש לבעל פירות אם הוא אינו חייב בפדיון, הרי חז"ל קבעו שהפירות הם כנגד חיוב הפדיון? ותירץ ר"י:

"ואומר ר"י, דהתם פירש בקונטרס דיש להן פירות - שאוכל הבעל משלהן, אבל אם לא מלו - לא פריק להו מדידיה".

כלומר, כהן אכן חייב לפדות את אשתו הגרושה, אך רק עד סכום הפירות שהוא קיבל בפועל. במילים אחרות, ההסכם הממוני - המחייב פדיון תמורת הפירות - מחייב את הבעל להוציא את סכום הפירות שאכל לצורך פדיון אשתו גם כאשר לא שייך "ואותבינך לי לאינתו". במקרים אחרים, שבהם שייך גם החיוב האישותי ("ואותבינך לי לאינתו"), הבעל חייב לפדות את אשתו גם בסכום העולה על סכום הפירות שאכל.

אמנם, במקרה של גרושה הנשואה לכהן החיוב הממוני מנותק לחלוטין מחיוב האישות, ולכן הבעל אינו חייב לשלם יותר מסך הפירות שאכל. במצב שיש בו גם חיוב אישותי - מסתבר שתקנת הפירות מוסיפה היבט ממוני לחיוב זה, והבעל חייב חיוב כפול - אישותי וממוני - לפדות את אשתו גם ביותר מסך הפירות שאכל. ואכן, למדנו (מז ע"ב):

"ופירקונה תחת פירות... לפיכך בעל אוכל פירות. מאי 'לפיכך'? מהו דתימא: מיכל לא נכלינהו אנוחי ננחינהו, דאם כן מימנע ולא פריק - קא משמע לן דהא עדיפא, זימנין דלא מלו ופריק לה מדידיה".

ההיבט הממוני של חיוב הפדיון אינו מחייב רק להחזיר את סכום הפירות, אלא הוא מעין ביטוח: הבעל אוכל את הפירות, ומתחייב תמורתם לכסות את כל הוצאות הפדיון של אשתו, גם מעבר לסכום הפירות המקורי.

ביאור שיטות הר"ח והרמב"ם

לאור הנ"ל, אפשר לחזור ולבאר את שיטת הר"ח, המחייב את הבעל לפדות את אשתו רק פעם אחת יתר על דמיה ויתר על כתובתה. כזכור, הקשינו על דבריו, אך על פי מה שראינו - שחיוב הפדיון הוא בעל שני היבטים - ניתן להסביר אותם. נראה, ששני הפנים של הפדיון קיימים רק בפעם הראשונה, אבל לאחר מכן - הבעל מחוייב לפדות את אשתו רק בשל פן אחד של חיוב הפדיון.

וביתר ביאור: אילו בפדיון השני הבעל היה חייב לפדות עד סך הפירות שאכל - היינו מבינים בפשטות שהחיוב האישותי קיים רק בפדיון הראשון, ואחר כך נותר רק החיוב הממוני, לפדות את אשתו תמורת הפירות שאכל. דא עקא, ראינו שחיוב הפדיון השני אינו מוגבל לסכום הפירות שאכל הבעל, אלא לכדי דמיה ולסכום כתובתה. יתרה מזו: מסברה, מסתבר יותר שהחוב הממוני מוגבל לפעם אחת, ואילו החיוב האישותי נשאר בעינו במשך כל תקופת הנישואין. לכן, נראה שאחרי הפדיון הראשון - ההיבט הממוני פוקע, ונשאר רק חיוב האישות של הבעל לפדות את אשתו. חיוב זה מוגבל לסכום הכתובה, שכן הכתובה משקפת את עיקר חיובי האישות, וחיוב הבעל לפדות את אשתו בתורת בעל אינו יכול לחרוג מסכום זה. סברה דומה מצאנו בדברי רש"י:

"דלא יהא טפל חמור מן העיקר, תנאי כתובתה יתר על הכתובה". (רש"י נב ע"ב)

בצורה דומה ניתן גם לבאר מדוע הבעל חייב לפדות את אשתו בפעם השנייה רק בכדי דמיה. מסתבר, שהחיוב לפדות את האישה יתר על כדי דמיה מצומצם להיבט הממוני, שהרי שנינו בגיטין (מה ע"א):

"אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם".

כשם שאין פודים שבויים אחרים יתר על כדי דמיהם, כך גם כאשר חיוב הפדיון מוטל על הבעל - הוא אינו חייב לפדות את אשתו יתר על דמיה. רק כאשר קיים חיוב במישור הממוני (תמורת הפירות שאכל), ניתן לחייב אותו לפדות אותה יתר על דמיה.

סיכומו של דבר: חכמים סוברים שבפדיון הראשון חלים שני הפנים של חיוב הפדיון - הפן האישותי והפן הממוני, ולכן הבעל חייב לפדות את אשתו גם יתר על דמיה ויתר על כתובתה. בפדיון השני, לאחר שההתחייבות הממונית פקעה ואין על הבעל אלא חיוב אישותי - הוא אינו חייב לפדות את אשתו יתר על דמיה או יתר על כתובתה.

בדרך דומה אפשר לפרש גם את שיטת הרמב"ם. כאמור, לדעת הרמב"ם אין הבדל בין הפדיון הראשון לפדיון השני, אלא רק באפשרות להתחמק מהפדיון על ידי גירושין. בפדיון הראשון - אסור לבעל לומר 'הרי זה גיטך ותפדי את עצמך', ואילו בפדיון השני - מותר לו לומר כך.

ונראה לפרש, שבפדיון הראשון החיוב הממוני עדיין חל על הבעל, והוא אינו יכול להיפטר ממנו. גם בפדיון השני - אם הוא לא יגרש את אשתו, הוא חייב לפדותה ככל בעל אחר, אפילו יתר על דמיה ויתר על כתובתה (בניגוד לשיטת הר"ח). אמנם, בחיוב השני אין עליו חיוב ממוני אלא חיוב אישותי בלבד, ולכן הוא רשאי לגרש את אשתו, להיפטר מהחיוב האישותי, ולהיפטר ממילא גם מחיוב הפדיון.