נדרים דף טו - בל יחל דרבנן

  • הרב אביהוד שורץ

"חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה". חכמינו ז"ל תיקנו תקנות, גזרו גזירות ועשו סייג לתורה. שאלה קלאסית ביחס להלכות שחידשו חכמים היא האם הלכות אלה הנן למעשה תקנה עצמאית של חכמים, או שמא מדובר על הרחבה של דין תורה. כך, למשל, בהלכות שבת מצאנו איסורי דרבנן, המרחיבים דיני תורה, כגון האיסור להוציא מרשות היחיד לכרמלית או לחצר שאינה מעורבת – למרות שמן התורה הפעולה אינה מוגדרת כהוצאה, חז"ל הגדירו את הכרמלית או את החצר שאינה מעורבת כ"רשות הרבים דרבנן", ועל כן להלכה מדובר על מלאכת הוצאה. לעומת דוגמה זו, מצאנו פעולות אחרות אותן אסרו חכמים בשבת משום "עובדין דחול" – כאשר ברור שפעולות אלה אינן הרחבה של אחד מל"ט אבות מלאכה, אלא מאופיינות כאיסור העומד בפני עצמו.

הגמרא בנדרים (דף ט"ו ע"א) מחדשת כי גם בדיני הפלאה מצאנו "נדרים דרבנן":

"ומי איכא בל יחל מדרבנן? אִין".

הגמרא משיבה בחיוב, וקובעת שישנם נדרים שחלים מדאורייתא, ולעומתם ישנם נדרי דרבנן, שהמיפר אותם עובר על בל יחל דרבנן. מה פשרו ומה עניינו של בל יחל דרבנן?

רש"י כאן כתב:

"ומי איכא בל יחל מדרבנן - דמלקין ליה מדרבנן".

לדעת רש"י, מדובר על איסור לכל דבר, ועל כן העובר עליו – לוקה. לעומת רש"י, הרמב"ם כתב בהלכות נדרים (ג' י"ב):

"אף על פי שאין הנדר חל עליהם אין מורים לו שינהוג בהן היתר הואיל ואסר עצמו בהן ובדעתו שהנדר חל עליהן, אלא פותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו אף על פי שלא נאסר כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים".

בדברי הרמב"ם מפורש, שהנדר אינו חל כלל ועיקר. כמו כן, הרמב"ם אינו מזכיר עונש על הפרת הנדר. מאידך, הוא קובע בפירוש שההשלכה של בל יחל דרבנן היא החובה להתיר את הנדר, אף שאיננו תופס מן התורה. הרמב"ם גם מבהיר, שאין מדובר על חלות כלשהי מדרבנן, אלא על "איום" ודרישה להפרת הנדר, כדי שלא יקלו ראש בנדרים.

בהבנת מחלוקת זו ניתן להציע כי לדעת רש"י בל יחל דרבנן פירושו נדר מדרבנן, דהיינו הרחבת גדרי הנדרים שמן התורה, בעוד שלדעת הרמב"ם, חכמים אינם מוסמכים "להחיל" נדר, אך הם חייבו אדם שהיקל ראש בנדרים, להפר את נדרו כדי שלא יהיה רגיל בכך.

הנפקא-מינה בין שתי ההבנות קשורה למקור שאותו ציטטה הגמרא בסוגייתינו ביחס לעצם הלכה זו של בל יחל דרבנן:

"והתניא: דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהם, שנאמר: לא יחל דברו".

הברייתא קובעת, שלמנהג יש תוקף דומה לזה של הפלאה, ועל כן אסור לאדם לשנות את מנהג המקום, אף שאיננו עיקר הדין. השאלה הנשאלת מאליה היא מה עניין מנהג שכזה לעניין בל יחל דרבנן? התוספות כאן התמודד עם השאלה, וכך כתבו:

"ואחרים נהגו בו איסור – תימה: מה ענין זה לנהגו בו איסור?! ויש לומר דהאי נמי שנדר ונתכוון לאסור עצמו גם בדבר שאין בו ממש אין לך נהגו גדול מזה".

סוגייתינו עוסקת בנדר על דבר שאין בו ממש. מן התורה נדר כזה איננו חל. עם זאת, התוספות סבורים שהיות ואדם החליט לנדור, הרי הוא כמקבל על עצמו נדר כזה, ועל כן ישנה כאן חלות מסויימת. מסתבר איפוא שלדעתם אמנם חידשה סוגייתינו הרחבה של דיני נדרים, וחלות גמורה של הנדר – מדרבנן – מכוח המנהג.

דוגמה נוספת לנדר דרבנן מצויה בסוגית כינויים, אותה למדנו בשבוע שעבר. בגמרא בדף י' נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש ביסוד ההלכה של כינויים: האם מדובר על לשון אומות, או על לשון שבדו חכמים. הר"ן בתחילת המסכת הדגיש, שכינויי נדרים חלים מדאורייתא בין לר' יוחנן ובין לריש לקיש, אך רש"י והרא"ש חלקו עליו וביארו בדעת ריש לקיש (הגורס שכינויים הם לשון שבדו חכמים) שהנדר חל מדרבנן בלבד. אמנם, מסתבר שאף כאן, אין מדובר על תקנה עצמאית, אלא על הרחבה של דיני הפלאה שמן התורה: מדאורייתא לשונות מסויימים מחילים את הנדר, בעוד שחכמים חידשו לשונות אחרים, שאם כי תוקפם מדרבנן, הרי הם יוצרים הפלאה של ממש. 

נזכיר, לסיום, כי הברייתא הרואה בדיני נדרים מקור לכוחם ולתוקפם של המנהגים, עומדת במוקד דיון ענף בין הראשונים והאחרונים ביחס לכוחו של המנהג. החתם סופר (בשו"ת, יורה דעה ק"ז; ובמקומות נוספים) קובע בפירוש, שמנהג אבות או מנהג קהילה מחייב מדאורייתא, מדין נדר גמור. פוסקים אחרים חלקו על כך, וקבעו שאף אם למנהג הקהילות יש תוקף כנדר, הרי שמדובר על נדר דרבנן, שכן זהו הנושא שבו עוסקת סוגייתינו (ראה על כך בשו"ת יביע אומר, יורה דעה י' סימן נ"ח אות י"ז, ואין כאן המקום להאריך).