נדרים | דף כג | הרוצה שלא יתקיימו נדריו

דברי הגמרא בסוגייתנו מהווים רקע למנהג 'התרת נדרים' בערב ראש השנה:

"הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל, ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר.  
אי זכור, עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה!            
אמר אביי: תני, ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר.
רבא אמר: לעולם כדאמרינן מעיקרא, הכא במאי עסקינן – כגון שהתנה בראש השנה ולא ידע במה התנה, והשתא קא נדר. אי זכור בשעת הנדר ואמר על דעת הראשונה אני נודר – נדריה לית ביה ממשא, לא אמר על דעת הראשונה אני נודר – עקריה לתנאיה וקיים לנדריה".

הסוגיה דנה במצב שבו יש סתירה בין הנדר שהאדם נודר כעת ובין הצהרתו בערב ראש השנה ש"כל נדר שאני עתיד לנדור יהא בטל", והדיון נסוב סביב השאלה למה להעניק יותר משקל – לנדר הנוכחי או לביטול המוקדם. כדי להבין את האמור בסוגיה נבאר תחילה את הדינים העולים מן הסוגיה לפי מסקנתו של רבא.

לפני שנציג את עמדת רבא נבהיר שתי אפשרויות קצה:

א. כאשר האדם מכפיף את הנדר לביטול (כגון כשאינו יודע אילו נדרים ביטל ומצהיר שנודר בכפוף לכך). במקרה כזה ברור שהנדר בטל, משום שבשעת הנדר עצמו האדם הצהיר שהוא אינו מתכוון לנדור על דבר הנכנס בגדרי הביטול.

ב. כאשר האדם זוכר את הביטול ומתכוון לנדור למרות זאת. במקרה זה ברור שהוא מבטל את הביטול והנדר קיים.

השאלה שנותרת פתוחה היא מהו הדין כאשר הנודר אינו זוכר את הביטול. לדעת אביי, במקרה כזה הנדר בטל, אך בדעת רבא (שהלכה כמותו) נחלקו הראשונים (כמבואר בתוספות): לדעת ר"י, רבא חולק על אביי וסבור שבמקרה כזה הנדר קיים, ואילו לדעת רבנו תם רבא מסכים עם אביי שהנדר בטל.

מהו שורש המחלוקת? נראה כי השאלה שיש לשאול היא מדוע יש בכוחו של הביטול לבטל את הנדר הנוכחי – וכי אדם יכול להחיל על עצמו חלות שתפקיע את אפשרותו לנדור? התשובה לכך היא שמצינו בכמה מקומות שתוקפו של נדר תלוי באישורה של ערכאה גבוהה יותר. כך למשל נדר של אישה ובת תלוי באישור האב או הבעל, משום שהאישה נודרת את נדריה על דעתם. כך הסביר הרב קוק (עין איה ברכות ה, נט) גם את יסוד דין התרת נדרים בבית דין:

"והנה התרת הנדר בא ע"י רצון יותר נעלה מעצם הנדר, שהרי יש בו יכולת להתירו".

כלומר, כאשר יש לאדם רצון גבוה יותר מן הרצון שהיה לו בעת הנדר, הנדר בטל כלפיו. ממילא ייתכן שמחלוקת הראשונים היא בשאלה מהי הפרספקטיבה ה'גבוהה' יותר – זו שיש לאדם בערב ראש השנה, או זו שיש לו בשעת הנדר. לדעת אביי ורבנו תם, הפרספקטיבה הגבוהה יותר היא זו שיש לאדם בערב ראש השנה, כאשר הוא מתבונן מלמעלה על המשך חייו ואינו נתון לקפריזות הנוצרות מנסיבות החיים המשתנות, ולכן יש לאמוד את דעתו ולומר שהוא מכפיף את נדריו לפרספקטיבה זו. אך לדעת ר"י, הפרספקטיבה הגבוהה יותר היא זו שיש לאדם בשעת הנדר עצמו, כאשר הוא מודע לשינויים שחלו בו ובמציאות ומתאים את התנהלותו אליהם, ממילא אין הוא מכפיף את דבריו למחשבות שהיו לו בתחילת השנה.