דילוג לתוכן העיקרי

נדרים | דף כד | נדרי הבאי ושבועות הבאי

אחד מארבעת סוגי הנדרים שאינם חלים הוא "נדרי הבאי", המתוארים במשנה (כד ע"ב):

"נדרי הבאי: אמר קונם אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד".

מדובר באדם שאסר על עצמו הנאה כלשהי ("קונם") אם לא ראה בני אדם כעולי מצרים או נחש כקורת בית הבד. אם נניח שהוא לא באמת ראה 600,000 בני אדם או נחש בעובי מפלצתי כזה, לכאורה האיסור שקיבל על עצמו צריך היה לחול. למרות זאת, המשנה קובעת שזהו "נדר הבאי" שאינו חל. מדוע הוא אינו חל? הר"ן מסביר ששתי הדוגמות שהביאה המשנה משקפות שתי סברות שונות: האומר "כעולי מצרים" הוא אדם המדבר בלשון גוזמא, ובמסגרת ההתבטאות של לשון זו אין זו אמירה שקרית (ולכן אם הוא כלל לא ראה אנשים בדרך, הנדר יחול לדעת התוספות). לעומת זאת, אדם האומר שראה "נחש כקורת בית הבד" מתאר מצב מופרך מעיקרו, וכאן טעם ההיתר הוא שאנו מניחים שתליית הנדר בתנאי כזה מלמדת על כוונה שהנדר לא יחול כלל.

לאחר דברי המשנה מביאה הגמרא ברייתא:

"תנא: נדרי הבאי – מותרין, שבועות הבאי – אסורין... באומר יאסרו פירות העולם עלי בשבועה אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים".

הראשונים נחלקו בנוגע לגירסא הנכונה בלשון הברייתא: בתוספתא נאמר ששבועות הבאי "מותרות", וכך גרסו גם ראשוני ספרד (רשב"א, ר"ן). הראשונים הסבירו שבאופן בסיסי אותם עקרונות החלים על דיני נדרים אמורים לחול גם על דיני שבועות. אך בגרסת הדפוסים שלנו נאמר ששבועות הבאי "אסורין", וכך גרסו ככל הנראה כמה מראשוני אשכנז. מדוע לחלק בין נדר לשבועה? הרשב"א הסביר את טעם הדבר כך:

"דשבועות דייקי בהו אינשי טובא מתוך שהיא חמורה יותר, ובדוקא קא משתבע, כעולי מצרים ממש".

נימוקו של הרשב"א, שהשבועה חמורה מן הנדר, הובא בהקשרים הלכתיים שונים, והר"ן (לעיל כ ע"א) אף ביאר ששבועות "חמירי טפי, דכתיב בהו 'לא ינקה'". לאור זאת מסביר הרשב"א שאדם מדקדק בדיבורו יותר כאשר הוא נשבע, ועל כן יש לשער שהוא באמת התכוון שאם לא ראה 600,000 איש תחול שבועתו.

אומנם, למרות הבהרתו של הרשב"א, יש מקום להסביר את החילוק באופן אחר, על בסיס החילוק שנידון בהרחבה בדברינו בעיון הפתיחה למסכת. באותו עיון ביקשנו לטעון כי הנדר תלוי בעיקרו ברצון האדם ודעתו, ואילו השבועה תלויה במוצא שפתיו, בכפוף לדרישות מינימליות של כוונה. מתוך חילוק זה אפשר להבין את סוגייתנו בנקל: מכיוון שהדיבור היה דיבור שלם וברור, ונאמר בכוונה תחילה, השבועה חלה גם אם ייתכן שדעתו של האדם הייתה שהיא לא תחול. זאת בניגוד לנדרים, שאינם חלים אלא אם היה לאדם רצון ברור להחיל אותם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)