נדרים דף כד – נדרי הבאי ושבועות הבאי

  • הרב אברהם סתיו

אחד מארבעת סוגי הנדרים שאינם חלים הוא "נדרי הבאי" המתוארים במשנה (כד ע"ב):

נדרי הבאי: אמר קונם אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד.

מדובר באדם שאסר על עצמו הנאה כלשהי ("קונם") אם לא ראה בני אדם כעולי מצרים או נחש כקורת בית הבד. אם נצא מתוך ההנחה שהוא לא באמת ראה 600,000 בני אדם או נחש בעובי מפלצתי שכזה, לכאורה צריך היה לחול האיסור שקיבל על עצמו. למרות זאת קובעת המשנה שזהו "נדר הבאי" שאינו חל. מדוע הוא אינו חל? הר"ן מסביר ששתי הדוגמות שהביאה המשנה משקפות שתי סברות שונות. האומר "כעולי מצרים" הוא אדם שמדבר בלשון גוזמא, ובמסגרת ההתבטאות של לשון זו לא מדובר באמירה שקרית (על כן, אם הוא כלל לא ראה אנשים בדרך הנדר יחול לדעת התוספות). לעומת זאת, אדם שמתאר שראה 'נחש בית הבד' מתאר מצב מופרך מעיקרו. כאן טעם ההיתר הוא שאנו מניחים שתליית הנדר בתנאי כזה מלמדת על כוונה שהנדר לא יחול כלל.

לאחר דברי המשנה ציטטה הגמרא (שם) ברייתא:

תנא: נדרי הבאי - מותרין, שבועות הבאי – אסורין[/מותרות]... באומר יאסרו פירות העולם עלי בשבועה אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים.

הראשונים נחלקו כיצד לגרוס בלשון הברייתא.

בתוספתא נאמר ששבועות הבאי מותרות. כך גרסו גם ראשוני ספרד (רשב"א, ר"ן). הראשונים הסבירו כי באופן בסיסי אותם עקרונות שחלים על דיני נדרים אמורים לחול גם על דיני שבועות.

אך בגרסת הדפוסים שלנו נאמר ששבועות הבאי "אסורין", וכך גרסו ככל הנראה כמה מראשוני אשכנז. מדוע לחלק בין נדר לשבועה? הרשב"א הסביר את טעם הדבר באופן הבא:

דשבועות דייקי בהו אינשי טובא מתוך שהיא חמורה יותר ובדוקא קא משתבע כעולי מצרים ממש.

הנימוק המובא בדברי הרשב"א, שהשבועה חמורה מן הנדר, הובא בהקשרים הלכתיים שונים, והר"ן (לעיל כ ע"א) אף ביאר ששבועות "חמירי טפי דכתיב בו 'לא ינקה'". לאור זאת מסביר הרשב"א שאדם מדקדק יותר בדיבורו כאשר הוא נשבע, ועל כן יש לשער כי הוא באמת התכוון שאם לא ראה 600,000 איש תחול שבועתו.

אמנם, למרות הבהרתו של הרשב"א, יש מקום להסביר את החילוק באופן אחר, על בסיס החילוק אשר נידון בהרחבה בעיון הפתיחה למסכת (במסגרת דף ב'). באותו העיון, ביקשנו לטעון כי הנדר תלוי בעיקרו ברצון האדם ודעתו, ואילו השבועה תלויה במוצא שפתיו בכפוף לדרישות מינימליות של כוונה. מתוך חילוק זה אפשר להבין את סוגייתנו בנקל: מכיוון שהדיבור היה דיבור שלם וברור ונאמר בכוונה תחילה, השבועה חלה גם אם ייתכן שדעתו של האדם לא הייתה שהיא תחול. זאת בניגוד לנדרים שאינם חלים אלא אם היה לאדם רצון ברור להחיל אותם.