נדרים דף לז – מה מוגדר כ'תורה'?

  • הרב אברהם סתיו

לשאלה האם טקסט או מידע מסוים נחשב כ'תורה' יש השלכות רבות מספור. נביא רק כמה מהן, על מנת לסבר את האוזן: קיום מצות תלמוד תורה, חיוב ברכת התורה, איסור לימוד במבואות המטונפים, איסור לימוד באבלות, היכולת לעשות "סיום", האיסור לשכוח דברי תורה ("פן תשכח") ועוד ועוד. שאלהזו היא שאלה מורכבת ומסועפת, ונזכיר על קצה המזלג כמה סוגי טקסטים המעוררים ספק אם הם "תורה": סיפורי התורה, ספרי מחשבה ופילוסופיה יהודית, ספרי מוסר, חישובים ועיסוקים מדעיים הנחוצים לפסיקה הלכתית ועוד.

בסוגייתנו עולה השלכה נוספת של הגדרת מידע כתורה, והיא האיסור לקבל שכר כדי ללמד תורה. בגמרא (לז ע"א) נאמר:

אפילו במקום שנוטלין שכר, על המקרא שרי למשקל, על המדרש לא שרי למשקל. מאי שנא מדרש דלא? דכתיב: 'ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם' (דברים ד, יד), וכתיב: 'ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' (דברים ד, ה), מה אני בחנם אף אתם נמי בחנם, מקרא נמי בחנם!

רב אמר: שכר שימור, ורבי יוחנן אמר: שכר פיסוק טעמים...

ולמאן דאמר דכר שימור, מאי טעמא לא אמר שכר פיסוק טעמים? קסבר: (שכר) פיסוק טעמים דאורייתא הוא, דאמר ר' איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב, מאי דכתיב: 'ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא' (נחמיה ח, ח)? ויקראו בספר תורת האלהים - זה מקרא, מפורש - זה תרגום, ושום שכל - אלו הפסוקים, ויבינו במקרא - זה פיסוק טעמים.

מבואר בגמרא שאסור ללמד תורה בשכר, משום הכלל - "מה אני בחנם אף אתם בחנם", אלא שחרף איסור זה נחלקו האמוראים האם מותר ללמד "פיסוק טעמים" בשכר. בהסבר המחלוקת נאמר בגמרא כי לדעת האוסר -  "פיסוק טעמים דאורייתא", וביאר הר"ן:

קסבר פיסוק טעמים דאורייתא הוא - ואסור ליטול על לימודם שכר דכיון דמדאורייתא נינהו הוו להו כחוקים ומשפטים.

הר"ן מסביר שמכיוון שפיסוק הטעמים הוא מן התורה הוא נחשב כ"חוקים ומשפטים". נחלקו האחרונים האם יש להסיק מדבריו שכל דבר שאינו מדאורייתא אינו בכלל חוקים ומשפטים. הרמ"א אכן הסיק כך וכתב (יו"ד רמו, ה):

וכל חידושי סופרים, דהיינו מה שנתקן מדרבנן, מותר ליטול שכר ללמדו.

אמנם הקרן אורה (לז ע"ב) חלק על הרמ"א וכתב:

ולעניות דעתי צריך עיון, דכיון דכל מילי דרבנן הוי בכלל לא תסור, אם כן בכלל חוקים ומשפטים הם. ודוקא פיסוק טעמים דאין זה אלא הבנת המקרא הוא דסבירא ליה לר"י דאין זה בכלל חוקים ומשפטים, אבל לא שאר דברי סופרים, ורוב תורה שבעל פה הם חידושי סופרים.

הקרן אורה טוען שכל דיני דרבנן הם בכלל "חוקים ומשפטים" כחלק ממצוות "לא תסור", ואילו פיסוק טעמים הנו החריג שהותר במידה ואינו מוגדר כדאורייתא משום שמדובר רק בהבנת המקרא ולא בחוקים עצמם. מדבריו עולה שהחלוקה איננה בין דברי תורה לדברי חכמים, אלא בין הלכה לתנ"ך ואגדה. כלומר, רק לימוד הלכתי נכלל באיסור ללמד בשכר, ולא לימוד פרשני.

לאור כל האמורים יש לדון האם דברי הרמ"א והקרן אורה הם אמירות עקרוניות ביחס למושג "תורה", או שמא מדובר בדין מקומי בקבלת שכר. הגרי"ד סולובייצ'יק (שיעורים לזכר אבא מרי, ח"א, שני סוגי מסורת) דן באפשרות לומר שדיני דרבנן יוצרים "חפצא של תורה" מדרבנן בלבד, אך לבסוף דחה אפשרות זו. באמת אפשר לומר שבסוגייתנו יש סברה מיוחדת למעט דיני דרבנן: דווקא התכנים שנמסרו למשה והוא מסר לבני ישראל בחינם, מחייבים את כל המוסרים אותם לנהוג כמשה. אך דיני חכמים לא נמסרו על ידי משה וממילא אין כל מחויבות למסור אותם בחינם.