נדרים | דף לז | מהי 'תורה'?

לשאלה אם טקסט או מידע מסוימים נחשבים כ'תורה' יש השלכות רבות מספור, וכדי לסבר את האוזן נביא כמה מהן: קיום מצות תלמוד תורה, חיוב ברכת התורה, איסור לימוד במבואות המטונפים, איסור לימוד באבלות, היכולת לעשות 'סיום', האיסור לשכוח דברי תורה ("פן תשכח") ועוד. שאלה זו מורכבת ומסועפת, ונזכיר על קצה המזלג כמה סוגי טקסטים המעוררים ספק אם הם 'תורה': סיפורי התורה, ספרי מחשבה ופילוסופיה יהודית, ספרי מוסר, חישובים ועיסוקים מדעיים הנחוצים לפסיקה הלכתית ועוד.

בסוגייתנו עולה עניין נוסף התלוי בהגדרת מידע כ'תורה' – האיסור לקבל שכר כדי ללמד תורה:

"אפילו במקום שנוטלין שכר, על המקרא שרי למשקל, על המדרש לא שרי למשקל. מאי שנא מדרש דלא, דכתיב 'ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם' וכתיב 'ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' – מה אני בחנם אף אתם נמי בחנם, מקרא נמי בחנם!
רב אמר: שכר שימור, ורבי יוחנן אמר: שכר פיסוק טעמים...            
ולמאן דאמר שכר שימור, מאי טעמא לא אמר שכר פיסוק טעמים? קסבר (שכר) פיסוק טעמים דאורייתא הוא, דאמר ר' איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב: מאי דכתיב 'ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא'? 'ויקראו בספר תורת האלהים' – זה מקרא, 'מפורש' – זה תרגום, 'ושום שכל' – אלו הפסוקים, 'ויבינו במקרא' – זה פיסוק טעמים".

מבואר בגמרא שאסור ללמד תורה בשכר, מכוח הכלל "מה אני בחנם אף אתם בחנם", אלא שחרף איסור זה נחלקו האמוראים אם מותר ללמד "פיסוק טעמים" בשכר. בהסבר המחלוקת נאמר בגמרא כי לדעת האוסר "פיסוק טעמים דאורייתא", וביאר הר"ן:

"קסבר פיסוק טעמים דאורייתא הוא, ואסור ליטול על לימודם שכר, דכיון דמדאורייתא נינהו הוו להו כחוקים ומשפטים".

הר"ן מסביר שמכיוון שפיסוק הטעמים הוא מן התורה הוא נחשב כ"חוקים ומשפטים". האחרונים נחלקו אם יש להסיק מדבריו שכל דבר שאינו מדאורייתא אינו בכלל חוקים ומשפטים. הרמ"א (יורה דעה רמו, ה) אכן הסיק כך:

"וכל חידושי סופרים, דהיינו מה שנתקן מדרבנן, מותר ליטול שכר ללמדו".

אומנם, הקרן אורה (לז ע"ב) חלק על הרמ"א:

"ולעניות דעתי צריך עיון, דכיון דכל מילי דרבנן הוי בכלל 'לא תסור', אם כן בכלל חוקים ומשפטים הם. ודוקא פיסוק טעמים, דאין זה אלא הבנת המקרא, הוא דסבירא ליה לר"י דאין זה בכלל חוקים ומשפטים, אבל לא שאר דברי סופרים, ורוב תורה שבעל פה הם חידושי סופרים".

הקרן אורה טוען שכל דיני דרבנן הם בכלל "חוקים ומשפטים" כחלק ממצוות "לא תסור", ואילו פיסוק טעמים הוא החריג שהותר אם אינו דאורייתא, משום שמדובר רק בהבנת המקרא ולא בחוקים עצמם. מדבריו עולה שהחלוקה איננה בין דברי תורה לדברי חכמים, אלא בין הלכה לתנ"ך ואגדה – רק לימוד הלכתי נכלל באיסור ללמד בשכר, ולא לימוד פרשני.

לאור זאת יש לדון אם דברי הרמ"א והקרן אורה הם אמירות עקרוניות ביחס למושג 'תורה' או שמדובר בדין מקומי בקבלת שכר. הגרי"ד סולובייצ'יק (שיעורים לזכר אבא מרי חלק א', שני סוגי מסורת) דן באפשרות לומר שדיני דרבנן יוצרים 'חפצא של תורה' מדרבנן בלבד, אך לבסוף דחה אפשרות זו. ואכן, אפשר לומר שבסוגייתנו יש סברה מיוחדת למעט דיני דרבנן: דווקא התכנים שנמסרו למשה והוא מסרם לבני ישראל בחינם מחייבים את כל המוסרים אותם לנהוג כמשה, אך דיני חכמים לא נמסרו על ידי משה, וממילא אין כל מחויבות ללמדם בחינם.