דילוג לתוכן העיקרי

נדרים | דף מג | הנאה עקיפה במודר הנאה

בשבוע שעבר, בעיוננו לדף ל"ה, הזכרנו את הסברו המחודש של הרב גוסטמאן בעניין מודר הנאה. טענתו המרכזית הייתה שאין מדובר בקונם קלסי, החל על החפצא, אלא בהתרחקות אישית בין המדיר למודר, הדומה יותר לדיני נידוי. לאור הסבר מחודש זה ביארנו שאם הכהנים הם שלוחי דרחמנא, אין איסור בכך שכהן מודר יעבוד עבור ישראל, שכן הזיקה שביניהם אינה זיקה ישירה.

המקור המרכזי לחידוש זה בדבר ההבדל שבין זיקה ישירה לזיקה עקיפה ביחס למודר הנאה מצוי במשנתנו בדף מ"ג:

"המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל, הולך אצל החנוני ואומר איש פלוני נודר ממני הנאה ואיני יודע מה אעשה, והוא נותן לו, ובא ונוטל מזה".

אין ספק שהמשלם לחנווני גורם הנאה לחברו, אלא שמדובר בהנאה עקיפה, ולכן היא מותרת. הר"ן אכן הדגיש באופן עקבי כי רק הנאה ישירה נאסרה. כך, למשל, בדף לג ע"א, בנוגע לקביעה שמודר הנאה רשאי לפרוע חוב בעד חברו, כתב הר"ן:

"אבל היכא דיהיב ליה מידי, כיון שהוא מהנהו ממש מיד ליד, ולא גרמא היא, אסור".

במאמר מוסגר יש להעיר כי הרמב"ם בפירוש המשנה מסביר את משנתנו לאור הלכה זו, שלפיה המודר רשאי לפרוע את חובו של המדיר. ואומנם, זהו המקרה שבמשנה: המודר נוטל על עצמו חוב כלפי החנווני, והמדיר פורע את החוב.

דברים דומים ביחס להנאה עקיפה כתב הר"ן בדף לט ע"ב, ושם הדגיש שמקור הגדרה זו במשנתנו:

"אבל היכא דיהיב ליה מידי, כיון שהוא מהנהו ממש מיד ליד, ולא גרמא היא, אסור, והיינו דתנן לקמן בפרקין 'המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנווני הרגיל אצלו ויאמר לו וכו'' – דוקא בכהאי גוונא שרי, אבל מידו לידו לא".

כאמור, ביאור הדברים הוא על פי תפיסת יסוד בדין מודר הנאה, שלפיה מוקד האיסור בזיקה שבין המדיר והמודר.

אומנם, יש להזכיר כי ייתכן שתפיסה זו אינה מוסכמת על הכול. התוספות בסוגייתנו העירו:

"שלא התירו אלא בשעת הדחק, שאין לו מה יאכל, לשון הרב רבי אליעזר ממי"ץ".

לדעת היראים, המשנה מציגה הלכה בשעת הדחק, אך לכתחילה הדבר אסור. אולם, יש להקשות: הרי מדובר בהנאה עקיפה, שאינה "מיד ליד", ומה איסור יש בדבר?! ואומנם, הרא"ש בפסקיו כאן (ד, י) כתב להדיא:

"והא דקאמר 'ואין לו מה שיאכל' – אורחא דמלתא קאמר".

כעת ננסה להבין את שורשה של מחלוקת הראשונים: מדוע לדעת הרא"ש מדובר בדין לכתחילה, שאפשר להיעזר בו אף כשאחד הצדדים איננו נזקק באופן מיוחד, ואילו לדעת היראים מדובר בהלכה לשעת הדחק בלבד?

אפשר שהתשובה לכך נעוצה בכך שהתוספות והיראים לא קיבלו בלב שלם את התפיסה שלפיה גרם הנאה מותר. אומנם, לעיל הבאנו את דבריו של הר"ן, שביאר כי מותר לאדם לפרוע חוב חברו שכן מדובר בגרם הנאה, אך התוספות על אתר הציעו שלושה פירושים להיתר לפרוע חוב חברו, ואף אחד מהם אינו מסתפק בעובדה שמדובר בגרם הנאה. לאמור – ייתכן שהתוספות לא קיבלו את התפיסה שלפיה רק הנאה המבטאת זיקה ישירה נאסרה, ולדעתם כל הנאה המשתלשלת מן המודר למדיר אסורה, למעט בשעת הדחק וכשאין לו מה יאכל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)