נדרים דף מג - הנאה עקיפה במודר הנאה

  • הרב אביהוד שורץ

בשבוע שעבר, בעיוננו לדף ל"ה, הזכרנו את הסברו המחודש של הרב גוסטמאן בעניין מודר הנאה. טענתו המרכזית היתה, שאין מדובר על קונם קלאסי, החל על החפצא, אלא על התרחקות אישית בין המדיר והמודר, משהו הדומה יותר לדיני נידוי. לאור הסבר מחודש זה, ביארנו שאם הכהנים הינם שלוחי דרחמנא, אין איסור בכך שכהן מודר יעבוד עבור ישראל, שכן הזיקה שביניהם אינה זיקה ישירה.

המקור המרכזי לחידוש זה, בדבר ההבדל במודר הנאה שבין זיקה ישירה וזיקה עקיפה מצוי במשנתנו בדף מ"ג:

"המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל, הולך אצל החנוני ואומר איש פלוני נודר ממני הנאה ואיני יודע מה אעשה, והוא נותן לו, ובא ונוטל מזה".

אין ספק, שהמשלם לחנווני גורם הנאה לחבירו. אלא, שמדובר על הנאה עקיפה, אשר מותרת. הר"ן באופן עקבי אכן הדגיש כי רק הנאה ישירה נאסרה. כך, למשל, בדף לג ע"א, כאשר נלמד שמודר הנאה רשאי לפרוע חוב בעד חבירו, כתב הר"ן:

"אבל היכא דיהיב ליה מידי כיון שהוא מהנהו ממש מיד ליד ולא גרמא היא אסור".

במאמר מוסגר יש להעיר, כי הרמב"ם בפירוש המשנה מסביר את משנתנו לאור הלכה זו שלפיה המודר רשאי לפרוע את חובו של המדיר. ואמנם, זהו המקרה שבמשנה: המדיר נוטל על עצמו חוב כלפי החנווני, והמודר פורע את החוב.

דברים דומים ביחס להנאה עקיפה כתב הר"ן בדף לט ע"ב, שם הדגיש שמקור הגדרה זו – במשנתנו:

"אבל היכא דיהיב ליה מידי, כיון שהוא מהנהו ממש מיד ליד ולא גרמא היא – אסור, והיינו דתנן לקמן בפרקין "המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנווני הרגיל אצלו ויאמר לו וכו' ", - דוקא בכהאי גוונא שרי, אבל מידו לידו לא".

כאמור, ביאור דברים אלה הוא על פי תפיסת יסוד בדין מודר הנאה, שמוקד האיסור הינו בזיקה הקיימת בין המדיר והמודר.  

אמנם יש להזכיר, כי ייתכן שתפיסה זו אינה מוסכמת על הכל. התוספות בסוגייתינו העירו:

"שלא התירו אלא בשעת הדחק שאין לו מה יאכל, לשון הרב רבי אליעזר ממי"ץ".

לדעת היראים, המשנה מציגה הלכה בשעת הדחק, אך לכתחילה הדבר אסור. אמנם יש להקשות: הרי מדובר על הנאה עקיפה, שאינה "מיד ליד" ומה איסור יש בדבר?! ואמנם, הרא"ש בפסקיו כאן (ד' י') כתב להדיא:

"והא דקאמר "ואין לו מה שיאכל" - אורחא דמלתא קאמר".

כעת, ננסה להבין את שורש מחלוקת הראשונים -  מדוע לדעת הרא"ש מדובר על דין לכתחילה, ואף כשאחד הצדדים איננו נזקק באופן מיוחד, בעוד שלדעת היראים מדובר על הלכה בשעת הדחק בלבד?

אפשר, שהתשובה לכך נעוצה בכך שהתוספות והיראים לא קיבלו בלב שלם את התפיסה שלפיה גרם הנאה מותרת. אמנם, לעיל ציטטנו את דברי הר"ן בדף ל"ג, שם ביאר כי מותר לאדם לפרוע חוב חבירו שכן מדובר על גרם הנאה, ואכן התוספות על אתר הציעו שלושה פירושים להיתר לפרוע חוב חבירו, ואף אחד מהם אינו מסתפק בעובדה שמדובר על גרם הנאה. לאמור – ייתכן שהתוספות אינם מקבלים את התפיסה שלפיה רק הנאה המבטאת זיקה ישירה נאסרה, ולדעתם כל הנאה המשתלשלת מן המודר למדיר אסורה, למעט בשעת הדחק וכשאין לו מה יאכל.