נדרים | דף מח | מתנה שאי אפשר להקדישה

המשנה בסוגייתנו עוסקת ביכולתו של אדם המודר הנאה מחברו ליהנות מנכסיו בדרך ייחודית: המדיר יוציא מרשותו את הנכסים שנאסרו, והמודר ישתמש בהם. בהקשר זה מובא מעשה שבעקבותי קבעו חכמים ש"כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת – אינה מתנה".

מלשון המשנה נראה שנתינה אינה נחשבת 'מתנה' אלא אם המקבל יכול להקדישה, אך בירושלמי (ה, ו) בסוגייתנו נאמר שהנותן יכול להתנות שהמקבל לא יוכל להקדיש את המתנה, ועדיין תהיה זו מתנה לכל דבר ועניין:

"רבי ירמיה בעי: מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים?!".

גם על פי הבבלי (סוכה מא ע"ב), "מתנה על מנת להחזיר" נחשבת מתנה, על אף שהמקבל אינו יכול להקדישה, שהרי אם יקדיש אותה – לא יוכל להחזירה לנותן. אם כן, נראה שהגדרת 'מתנה' אינה תלויה ביכולת להקדישה ובהיותה מתנה שלמה, ולכן יש לדחות את ההבנה הפשוטה במשנתנו ולהסביר כפי שמפורש בירושלמי: במקרה שלנו התנאי הוא רק 'הערמה', ומעולם לא הייתה כוונה אמיתית להקנות את החפץ, בניגוד למתנה על מנת להחזיר, שבה הנותן מתכוון לתת את החפץ במתנה גמורה, והוא רק מוסיף תנאי טכני המונע מהמקבל להקדיש את החפץ.