נדרים דף נב – הנודר מן הבשר

  • הרב אברהם סתיו

נאמר במשנה (נא ע"ב-נב ע"א):

הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה, ור' יהודה אוסר.

אמר רבי יהודה: מעשה ואסר עלינו רבי טרפון בביצים שנתבשלו עמו.

אמרו לו: כן הדבר. אימתי? בזמן שיאמר בשר זה עלי, שהנודר מן הדבר ונתערב באחר, אם יש בו בנותן טעם - אסור.

לדעת חכמים יש לחלק בין שתי לשונות של נדר:

א. הנודר "מן הבשר", אשר אסור לאכול דווקא בשר בצורתו המקורית, אך האיסור אינו כולל עיבודים ותוצרים כגון רוטב וקיפה.

ב. האומר "בשר זה עלי", אשר אסור גם בחתיכות קטנות ממנו ואפילו בטעמו.

מהו הטעם לחלק בין שני המקרים?

אפשרות אחת היא למצוא את החילוק בדעת האדם, כמקובל בדיני נדרים. כלומר, כאשר אדם נודר "מן הבשר", כוונתו היא לאסור רק בשר "בעין", ואילו כאשר אדם אוסר "בשר זה" כוונתו לאסור גם את כל עיבודיו ותוצריו.

מדברי חלק מהראשונים, נראה שאפשר ללמוד על חילוק מהותי יותר. וכך כתב הר"ן (נב ע"א ד"ה כן):

שלא אסר רבי טרפון אלא בזמן שאמר בשר זה עלי, דכיון דאמר זה שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסור ביוצא ממנו.

מלשון הר"ן משמע שיש חילוק מהותי בין שני סוגי הנדרים: כאשר אדם אוסר "בשר זה", הוא הופך את הבשר לחפצא של איסור, ל"חתיכא דאיסורא". ממילא, באופן טבעי גם טעמו של הבשר נאסר, בדומה לטעם של טריפות ונבלות. זאת בניגוד לנודר "מן הבשר" שלא החיל איסור על הבשר גופו, אלא רק אסר על עצמו את פעולת "אכילת בשר", שמתקיימת רק כאשר אוכלים בשר ממש.

הקושי על הסבר הר"ן (כך הקשו, למשל, בספר כנסת ישראל, נב ע"א ד"ה ר"ן ואחרונים נוספים.) הוא שהחילוק אותו הציע עומד לכאורה בניגוד לעיקרון אותו למדנו  בתחילת המסכת (ב ע"ב): "נדרים דמיתסר חפצא עליה". דהיינו, בכל סוג של נדר חל האיסור על החפצא ולא על האדם הנודר. מעיקרון זה נגזר שגם כאשר האדם נודר "מן הבשר" יש לומר שהאיסור חל על החפצא של כל הבשר שבעולם והופך אותו לחתיכא דאיסורא!

נראה שניתן ליישב את קושייתם מתוך הבנה דקה יותר של החילוק אותו מציע הר"ן. אפשר להבין כי כאשר אדם נודר "מן הבשר" אין הוא אוסר על עצמו את פעולת אכילת הבשר, אלא מחיל איסור על החפצא הכללי של "בשר" שקיים בעולם. זאת, בניגוד לנדר בנוסח "בשר זה" בו החפצא הכללי של "בשר" איננו חפץ מוגדר וסגור – והראיה: שהאדם אסור גם בבשר שעדיין לא היה בעולם בשעת הנדר, משום שקבוצת ה"בשר" שנאסרה הינה קבוצה פתוחה שמקבלת כל הזמן חתיכות חדשות של בשר, אך במקביל גם מאבדת חתיכות בשר שהופכות לרוטב או לקיפה. משום כך, למרות שמדובר באיסור חפצא אין זה אומר שמדובר בחפץ מוגדר או מוגבל שאינו עשוי להשתנות.