נדרים דף סג - "כאילו התקבלתי": עולם ה"פיקציה" ההלכתית

  • הרב אביהוד שורץ

המשנה בדף ס"ג ע"ב עוסקת בהלכה שכבר נידונה לעיל בפרק השני (דף כ"ד) בעניין "נדרי זירוזין". במשנה שתי דוגמאות לאדם המפציר בחבירו ומעגן את הפצרתו בקונם ובאיסור הנאה: הדוגמה הראשונה היא כאשר מפציר אדם בחבירו לקבל מתנה, והדוגמה השנייה היא כאשר אדם מפציר אדם בחבירו שיתן לו מתנה. החידוש שבמשנה הוא, שבשני המצבים ניתן "לעקוף" את התנאי להחלת הנדר, במידה ואחד הצדדים יאמר "הריני כאילו התקבלתי": בדוגמה הראשונה יאמר חבירו כי הרי הוא כאילו קיבל מתנה, ובדוגמה השנייה יאמר הנודר שכאילו קיבל את המתנה מחבירו.

האם שני המקרים שבמשנה מקבילים, או שמא ניתן לחלק ביניהם? לכאורה, חילוק כזה רמוז במשנה עצמה, שכן על הדין השני ר' מאיר חולק, ואילו עם הרישא נראה שהוא מסכים. עם זאת, בתלמוד הירושלמי נאמר בפירוש, שחלוק היה ר' מאיר אף בראשונה, דהיינו שהוא שולל את עצם היסוד של "קבלה פיקטיבית" ו"הריני כאילו התקבלתי".

אמנם, לדעת ראשונים רבים, דברי הירושלמי אינם מוסכמים, שכן הינם סוטים מפשט המשנה. הרשב"א לעיל בדף כ"ד (ובאופן דומה ובקצרה, בתוספות בסוגייתינו בדף ס"ג) הגדיר את ההבדל בין המקרים:

"כלומר עיקר הנדר לא היה אלא שאתכבד עם הבריות על ידיך שיראו שאני אדם חשוב שאתה נותן לי מתנה מרובה; זהו כבודי גדול יותר שאתה רוצה לתת לי ...

ואין זה כאומר הריני כאלו התקבלתי כההיא דסיפא, אלא טפי עדיף דהתם אינו מתקיים לגמרי הנדר על אותו דעת שנדר שהוא נדר על דעת שיתן לו ממש מפני שהיה צריך להרווחה, והא לא אצטריך והוא מוחל ... ומשום הכי פליג בה ר"מ.

אבל בהא (=בדוגמה הראשונה) מודה ר' מאיר, לפי שעיקר הנדר לא היה מעיקרו אלא על דעת כן שיתכבד".

הבחנתו של הרשב"א חשובה ומשמעותית. הרשב"א מסביר, שבדין הרישא התנאי התקיים במלואו, ולא באופן פיקטיבי. זאת, משום שמטרתו של הנודר היתה לכבד את הזולת. היות שכבוד הוא עניין סובייקטיבי, רשאי אותו אדם לומר שכבודו הוא באופן זה או באופן אחר, ונמצא כאמור שהתנאי התקיים במלואו. ובכן, אף אם לדעת ר' מאיר הסכמה פיקטיבית איננה הסכמה, עליו להודות לדין הרישא, שבו התמלא הכבוד באופן מושלם, ולא באופן פיקטיבי.

בסיפא, לעומת זאת, מבקש הנודר לקבל דבר מה מוחשי וממשי – יין וחיטים. במצב כזה, אם בפועל לא יקבל, הרי שאמירת "כאילו התקבלתי" היא אכן אמירה פיקטיבית. אמנם הרשב"א מסביר בהמשך דבריו כי יש יסוד לאותה אמירה פיקטיבית, שכן המקבל יכול היה לקבל בפועל, ולהחזיר את אשר קיבל. ובכן, כדרך שיכול לקבל ולהחזיר, כך רשאי לומר "כאילו התקבלתי" אף אם לא קיבל כלל. אך אף על פי כן כאמור, נקודת ה"פיקציה" במקרה זה משמעותית יותר מאשר במקרה הקודם, ועל כן דווקא כאן נחלקו התנאים.

על דרך הדרש, ניתן להוסיף ולהסביר כי ה"כבוד", שלצערנו רבים רבים כה רודפים אחריו, הוא עניין פיקטיבי במהותו. כאשר אדם זקוק לתרומה ממונית מחבירו – יש לכך הצדקה, שכן היין יין והחיטים חיטים. אך כאשר מבקש אדם כבוד – הרי זה כאין וכאפס! לפיכך, בעולם המדומה של הכבוד, ניתן לומר "כאילו התכבדתי כך" או "כאילו התכבדתי אחרת", שכן כאמור מעיקרא הכבוד אינו אלא דמיון!

נזכיר בקצרה יסוד נוסף מדברי הרשב"א. להלן בדבריו שם כתב: "אי אפשר שלא יהא מה שכבר היה". כלומר, מי שאמר לחבירו "קונם שאהנה לך אם תיתן לי כך וכך", והלז נתן לו – לא יוכל הנודר לומר "כאילו לא התקבלתי". הפיקציה מחייה את אשר לא קרה, אך אין בכוחה לבטל ולמחוק את אשר אירע. הר"ן בדף כ"ד שם מצטט דברי הרשב"א, אך כותב שיש שחלקו עליו. נראה, שמדובר על מחלוקת מהותית בעולם הפיקציה – האם יכולה היא להתעלם לחלוטין מן המציאות, ולומר גם על אשר אירע כאילו לא אירע; או שמא גם בעולם הפיקציה – עדיין ישנה אחיזה מציאותית, ולא ניתן להעלים לחלוטין מאורעות שקמו והתרחשו.