נדרים דף עב – הצורך בשמיעה לשם הפרה

  • הרב אברהם סתיו

הגמרא (עב ע"ב – עג ע"א) דנה באריכות בספק הבא:

בעי רמי בר חמא: בעל מהו שיפר בלא שמיעה? ושמע אישה דוקא הוא, או לאו דוקא הוא?

אפשרות אחת שמציעה הגמרא היא ששמיעה היא "לאו דוקא", ואין צורך שהבעל יידע על קיומו של הנדר כדי שיוכל להפר אותו. אפשרות זו פשוטה להבנה מסברה: הכוח להפר את הנדרים נתון בידי הבעל, שכל נדרי האישה מותנים בהסכמתו, ואין זה משנה אם הבעל שמע על הנדר או לא.

אמנם, לפי האפשרות השנייה בגמרא מעשה השמיעה הכרחי לצורך הפרת הנדר, ויש לדון מדוע. אפשר להציע שתי דרכים עקרוניות בשאלה זו:

א. השמיעה היא דין בהפרה - כאשר הבעל מפר בלי שהוא שומע על קיומו של הנדר, ההפרה לא יכולה לחול. ההסבר לקביעה זו הוא שמשום שההפרה עניינה תגובה של הבעל לכך ששמע את הנדר, ממילא אין אפשרות ליצור אותה בלי אותה שמיעה.

ב. השמיעה היא דין נוסף על ההפרה. אפשר להבין שההפרה יכולה באופן עקרוני להיווצר גם בלי השמיעה, אלא שהשמיעה הכרחית לעצם התרת הנדר. אפשר להסביר זאת בכך שנדר שלא מגיע לידיעת הבעל איננו נדר בעל משמעות משום שהאישה תולה בדעתו.

נראה כי חקירה זו עומדת בבסיס מחלוקת הראשונים סביב סוגיית הגמרא. בגמרא (עב ע"ב) נאמר:

ת"ש: דרך תלמידי חכמים, עד שלא יצאת בתו מאצלו, אומר לה כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרין, והא לא שמע! לכי שמע הוא דמיפר.

את הניסיון להוכיח מדרך תלמידי החכמים שיש הפרה בלי שמיעה, דחתה הגמרא במילים "לכי שמע הוא דמיפר". דהיינו, הנדר יופר רק לאחר שהאב ישמע אודותיו. הראשונים נחלקו בהסבר הדברים, כפי שמבואר ברשב"א:

יש מפרשים לכי שמע חוזר ומפר דכל עצמו לא אמר לה הכי קודם שישמע אלא כדי שיכנס עמה בדברים ויפשפש שמא מתוך כך תגיד לו מה שנדרה אבל לעולם אין הפרה קודם שמיעה, ובתוס' מפרשים דפעמים שאין צריך לחזור ולהפר לה דלכי שמע הויא הפרה דקודם שמיעה הפרה.

לדעת היש מפרשים, אין הפרה קודם שמיעה. לשיטתם, יש להסביר בדברי הגמרא שתלמידי החכמים צריכים היו בסופו של דבר להפר רק לאחר ששמעו על קיומו של הנדר. נראה כי הם מבינים כאפשרות הראשונה שהצגנו לעיל, היינו שהשמיעה היא תנאי למעשה ההפרה.

אמנם, לדעת התוספות השמיעה יכולה להיעשות גם אחרי ההפרה, וההפרה תחול בלא מעשה נוסף מצד האב או הבעל. רש"י (ד"ה לכי) מוסיף שגם אם האב שמע על הנדר רק לאחר שהבת יצאה מרשותו ההפרה חלה למפרע. לפי שיטה זו נראה שהשמיעה היא תנאי בהגדרת הנדר שאותו אפשר להפר. (יש להעיר כי מדברי רש"י משמע שההפרה תחול למפרע, ואילו בדעת התוספות נראה שהיא תחול רק לאחר השמיעה)