נדרים דף עז - הפרת נדרים והתרת נדרים בשבת

  • הרב אביהוד שורץ

במשנה בדף ע"ו ע"ב מתואר כי שיעור הזמן שניתן להפרת נדרים איננו קבוע: ניתן להפר משעת השמיעה ועד השקיעה, בין אם ישנן כמעט 24 שעות עד השקיעה (כגון שנדרה בתחילת הלילה), ובין אם נותרו רק דקות ספורות עד השקיעה.

בגמרא נאמר, שהלכה זו שנויה במחלוקת בין התנאים: לדעת ר' יוסי ברבי יהודה ור' אלעזר ברבי שמעון, ניתן להפר נדרים מעת לעת. מסברה, דעת "אותו הזוג" בהחלט מתקבלת על הדעת: התורה העניקה לבעל או לאב פרק זמן קבוע שבמהלכו עליו להתבונן בנדר ולשקול בכובד ראש האם הוא מקיים אותו או מבטל אותו. עם זאת, להלכה נדחתה דעת אותו הזוג. הראשונים כאן הציעו לכך נימוקים שונים, שאין מסגרת עיוננו מאפשרת להרחיב בהם.

הגמרא בסוגייתינו, ובמקביל בסוגיה במסכת שבת (דף קנ"ז) קושרת את מחלוקת התנאים לשאלת הפרת והתרת נדרים בשבת. פרטי הדין בזה מרובים, ובכדי לעמוד על יסוד העניין, נסתפק במסקנת ההלכה: התרת נדרים על ידי חכם מותרת לצורך השבת בלבד, בעוד שהפרת נדרים מותרת באופן גורף. נעיין בהשוואה בין שני הדינים בשני סעיפים:

1. התרת נדר בשבת:

הפסיקה ביחס להתרת נדרים קובעת, למעשה, כי מעיקר הדין אין להתיר נדרים בשבת, למעט אם הדבר נעשה לצורך השבת. השאלה הנשאלת מאליה היא מהו האיסור שישנו בהפרת נדרים. בדברי המפרשים מצאנו על כך שתי תשובות:

א. בגמרא בדף ע"ז נחלקו רב יוסף ואביי בדבר התרת נדרים על ידי שלושה בשבת: אביי מתיר, ורב יוסף אוסר. נימוקו של רב יוסף ברור:

"משום דמתחזי כדינא".

אם כן, כדרך שקבעו חכמים שאין לדון דין בשבת, כך אין להתיר נדרים בשבת. אביי חולק על כך, ומסביר שהיות וניתן להתיר את הנדר גם בהדיוטות, ובלא מושב קבוע של בית דין, התרת הנדר אינה נראית כדין. אמנם, ניתן לומר שאף לדעת אביי, אין בדבר דין גמור, אך עדיין יש דימיון מסויים בין התרת הנדר ובין הדין, ועל כן לכתחילה אסרו להתיר נדרים בדברים שאינם לצורך השבת. ואכן, כך פירש בפרי מגדים (אורח חיים, אשל אברהם ריש סימן שמ"א):

"ואפשר אף על גב דאין דין גמור, מכל מקום שלא לצורך כלל החמירו, דמחזי כדין".

ב. כאמור, פשטות דברי אביי היא שהוא דחה לחלוטין את עמדת רב יוסף, ולדעתו אין כלל מימד של דין בהתרת נדרים. בכדי לבאר מדוע בכל זאת אסרו לכתחילה התרת נדרים שאינם לצורך השבת, נדרש הרדב"ז (בשו"ת, ה' קס"ז) לנימוק אחר:

"דלא טרחינן לצורך חול".

הפרי מגדים לעיל בדבר שם ציטט מן הלבוש, שפירש בסיגנון דומה לרדב"ז:

"וביורה דעה רכ"ח משמע מהלבוש שהטעם משום "ממצוא חפצך".

על פי עמדה זו, התרת נדרים איננה "עניין שבתי". אמנם, אין כאן דין, אך בפועל מדובר על פרוצדורה שלימה, שאם היא אינה נצרכת לשבת, הרי שיש בה פגיעה בשביתה ובמנוחה שבשבת, ועל כן הדבר אסור. כך סיכם זאת בשו"ת ציץ אליעזר (ט' י"ח):

"דיעוין במלאכת שלמה שמבאר שאיסור ההפרה הוא מפני דזה שנדר עליו הוא עליה מעין מוקצה. והאיסור מוקצה בשבת גם כן מצינו שפוסק הרמב"ם שהוא מפני כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ... ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח. ולכן מכיון שהוא רק גדר וסרך משמירת העשה של למען ינוח, על כן לא גזרו על זה במקום מצוה".

2. הפרת נדר בשבת

החתם סופר (שבת דף קנ"ז) טען, שמעיקר הדין אסור היה להפר נדרים בשבת, מאותם הטעמים שהוזכרו לעיל. אלא, היות ונפסק להלכה שהתרת נדרים היא עד חשיכה בלבד, לא היתה ברירה לחז"ל, והם התירו להפר בשבת, שאם לא עכשיו אימתי. בדרך זו צעדו רוב המפרשים.

עם זאת, בפירוש הרא"ש לסוגייתינו מצאנו גם גישה אחרת. הגמרא במסכת נזיר (דף כ"א) מסבירה שקיים הבדל מהותי בין התרת הנדר על ידי חכם, ובין הפרתו על ידי הבעל: הבעל "מגיז גייז", בעוד שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו. הד לכך מצוי גם בהלכה בסוגייתנו, שלפיה הבעל אינו יכול להתיר בלשון חכם, ואילו החכם אינו יכול להפר בלשון בעל.

לענייננו, ביחס להתרה, שהיא פרוצדורה משפטית העוקרת את הנדר מעיקרו, יש מקום לשני הנימוקים הנ"ל: מיחזי כדין, או עובדין דחול. עם זאת, ההפרה, המתבצעת "בתוך הבית" כהליך משפחתי, אינה קרובה לדין, ואף קשה לראות בה עובדין דחול. אפשר, שזו בדיוק הסיבה לכך שהפרת נדרים בשבת הותרה באופן גורף. ואמנם, כך פירש הרא"ש בסוגייתינו:

"אי נמי, משום דבעל מפר בלא פתח ובלא חרטה בדיבור בעלמא - מפר אפילו שלא לצורך השבת".

אם כן, לדעת הרא"ש אופי ההפרה אכן לא כרוך באיסור או סרך איסור כלשהו, וממילא ההתרה מתאפשרת בשבת באופן גורף.