נדרים דף עח - מי מוסמך להתיר נדרים?

  • הרב אביהוד שורץ

התרת נדרים היא תופעה ייחודית: התורה קובעת "לא יחל דברו", והנה בא חכם ומתיר לנודר להפר את נדרו. לא בכדי קבעה המשנה במסכת חגיגה כי "היתר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמוכו".

בסוגייתינו למדה הגמרא את ההלכה היסודית, שלפיה התרת הנדר עשויה להתבצע בשתי תצורות:

א. יחיד מומחה.

ב. ג' הדיוטות.

שתי ההלכות הובילו למחלוקות הלכתיות בין הראשונים, ואנו נתמקד בהלכה הראשונה, ונקדיש בסוף עיוננו  מילים ספורות לשנייה.  

בעיוננו לדף כ"א עסקנו בתפקידו של החכם בהתרת הנדר: האם הוא מגלה כי מעיקרא לא הייתה כוונה רצינית בנדר, ועל כן ניתן להתירו; או שמא הוא לוחם בנדר חזיתית, וכדברי התוספות ישנים שם שקבע שמדאורייתא חכם רשאי לעקור נדר אף בלא חרטה. הזכרנו אז את מאמרו של מו"ר הרב יעקב מדן בעניין זה (בספר "מאמר הפלאה"), שם ניתח בהרחבה מחלוקת זו. בתוך דבריו הוא מציע, שאחת ההשלכות לשאלה זו נוגעת לזהותו של החכם.

הרמב"ם (שבועות, ו' ה'; וכן דעת הרשב"ם בבבא בתרא, ק"כ) קובע, שיחיד מומחה המתיר נדרים הוא "חכם מובהק". הר"ן הוסיף על כך, וכתב שיש צורך ברב "מובהק שבדורו".

לעומתם, פסק הרמב"ן (המצוטט בר"ן לעיל בדף כ"ג, ובסוגייתינו) כי יחיד מומחה היינו דיין סמוך. אחת מן ההוכחות של הרמב"ן היא המקור המצוטט בסוגייתינו:

"מועדי ה' צריכין קידוש ב"ד, שבת בראשית אין צריכה קידוש ב"ד; מועדי ה' צריכין מומחה, ואין פרשת נדרים צריכין מומחה, אפילו בית דין הדיוטות. והא בפרשת נדרים ראשי המטות כתיב! אמר רב חסדא, ואיתימא רבי יוחנן: ביחיד מומחה".

הרמב"ן למד מכאן, שכאשר מתירים בשלושה – די בהדיוטות, אך גם "יחיד מומחה" הוא דווקא זה המוסמך גם לקדש את החודש, דהיינו דיין סמוך.

כידוע, ה"סמיכה" בטלה בישראל לפני מאות שנים. אם כך, לדעת הרמב"ן בטלה גם ההלכה של היתר הנדר ביחיד מומחה, ונותרה רק האפשרות להתיר על ידי שלושה הדיוטות.

הר"ן בסוגייתינו מצטט גם גישת ביניים:

"ראיתי מי שכתב דאפילו למאן דסבירא להו דלא בעי סמוך בזמן הזה ליכא מומחה דחזי להכי".

לדעה זו אין צורך בדיין סמוך במלוא מובן המילה, אלא די בתלמיד חכם גדול, ועם זאת אין בזמנינו מי שניתן לכנותו תלמיד חכם גדול לעניין זה.

כאמור, הרב מדן ראה במחלוקת זו יישום לחקירה שהצגנו לעיל. אם תפקידו של החכם להתמודד ישירות כנגד הנדר ולעקור אותו, הרי שיש צורך בסמכות רבה. סמכות כזו הוקנתה דווקא לראשי המטות, ולשם כך אכן יש צורך בדיין סמוך בעל סמכות ושררה. ברם, אם תפקידו של החכם הוא לגלות כי כוונת הנודר לא היתה שלימה, הרי שלשם כך די בתלמיד חכם מובהק הבקי בהלכות נדרים – הוא זקוק לידע, אך לא בהכרח לסמכות.

בצד שאלה זו בדבר זהותו של היחיד המומחה, דנו הראשונים כאן גם בזהותם של שלושת ההדיוטות. הר"ן מדגיש, שאף אותם הדיוטות נדרשים להכיר לפחות באופן חלקי את הלכות נדרים, כדי שיוכלו לעמוד על הפתח או החרטה. דרישה זו הובאה להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה, רכ"ח א') אך הש"ך שם מצטט פוסקים רבים ש"רידדו" אותה, והסבירו שאף מי שאינו מצוי בהלכות נדרים, אך כאשר מסבירים לו הוא מבין – רשאי לשמש "הדיוט" לעניין זה. וסיים הש"ך:

והלבוש כתב ... שאין צריך שיהו סברי היטב אלא כל שסברי קצת כדי שידעו מה יתירו סגי, וכן נוהגים".