נדרים | דף ע | "בנעוריה בית אביה" – על המקור להפרת נדרי נערה מאורסה

המחצית הראשונה של הפרק העשירי במסכת נדרים עוסקת בהלכות הפרת נדריה של נערה מאורסה. בפרשת מטות מפרטת התורה את הלכות הפרת הבעל והאב, אך באריכות הדברים שם לא נזכר דינה של נערה המאורסה, שבמידה מסוימת מעמדה מפוצל: מבחינה 'ממונית' היא 'שייכת' לבעלה, אך בפועל היא מתגוררת בבית אביה. לכאורה ניתן היה לקבל החלטה חד משמעית, ולבקש לקבוע מהו לב הפרת הנדרים: האם זכות ההפרה ניתנת למי שאחראי על הנערה בפועל, ובמקרה זה – אביה, או שמא ההפרה ניתנת למי שהנערה 'שייכת' לו, והוא מעין אפוטרופוס שלה. על פי מסורת חז"ל לא התקבלה החלטה חד משמעית, אלא נקבעה ההלכה כי האב והבעל מפרים בשותפות.

האם יש להלכה זו מקור בתורה? הגמרא בדפים ס"ז–ס"ח הציעה לכך שני מקורות: רבה למד זאת מן הפסוק "ואם היו תהיה לאיש" (במדבר ל, ז), והראשונים פירשו את דבריו בדרכים שונות, כמבואר בסוגיה שם. תנא דבי רבי ישמעאל הציע מקור אחר:

"'בין איש לאשתו בין אב לבתו' – מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה".

בביאור דבריו של תנא דבי רבי ישמעאל נחלקו הראשונים לשתי דעות:

רש"י לומד את הדברים כפי שהם מוצגים בגמרא לפנינו, ומפרש שהדיוק הוא מהמילים "איש" ו"אב", המלמדות שיש הפרה משותפת לבעל ולאב. התוספות שם (ד"ה בין) פירשו באופן דומה:

"דמשמע ליה דבאשה אחת מיירי, דקאמר שתי רשויות עליה – אב ואישהּ".

הר"ן הלך בדרך שונה, המבוססת על הספרי. לדבריו, הגמרא כאן לא הביאה את הדרשה בשלמות, ויסוד הדרשה בהמשך אותו פסוק: "בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה". הר"ן מסביר:

"דמשמע ליה דבנערה המאורסה איירי מדכתיב בההוא קרא בנעוריה בית אביה ומדסמך אב לבתו בהדי איש משמע דאב ובעל מפירין נדריה".

פרשנותו של הר"ן מבוססת, כאמור, על מקור הדברים בספרי, אך ייתכן שרמז לכך מצוי גם בסוגייתנו. המשנה קובעת שבעניין אחד יפה כוח האב מכוח הבעל:

"מת האב – לא נתרוקנה רשות לבעל, מת הבעל – נתרוקנה רשות לאב. בזה יפה כח האב מכח הבעל".

ומקור הדברים:

"מאי טעמא? דאמר קרא 'בנעוריה בית אביה'".

הגמרא קובעת כי 'המצב הטבעי' של הנערה המאורסה הוא היותה בבית אביה, ולכן אם האב מת, ברור שהנערה אינה עוברת באופן מיידי לרשות הבעל, אך אם הבעל מת, הרי שהיא נותרת בבית אביה. ובכן, נוכחות הנערה בבית אביה היא הקובעת באופן יסודי את מעמדה, וממילא בעניין זה מייפה את כוח האב מכוח הבעל.

אומנם, אזכיר בקציר האומר שיש דעה אחת בראשונים שאינה מתיישבת עם קביעה זו. הראשונים נחלקו אם האב והבעל שווים, וכדרך שהבעל מפר רק נדרי "עינוי נפש", כך גם האב מפר רק נדרים כאלה (כך מפורש בספרי, וכך פסק הר"ן לעיל סח ע"א), או שמא זכות הפרת האב גורפת ומקיפה, ועל כן הוא רשאי להפר כל נדר ולאו דווקא נדרי עינוי נפש (כך דעת הרמב"ם בהלכות נדרים יב, א). הטור (יורה דעה סימן רל"ד) ציטט דעת ביניים בשם רבנו יחיאל:

"וה"ר יחיאל חילק, קודם שנתארסה מיפר כל נדריה, אבל נתארסה, מת הבעל וחזרה לרשותו – אז אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש".

סוגייתנו קבעה בפירוש שנערה שבעלה מת חוזרת לבית אביה, אך רבנו יחיאל מחדש שמדובר בחזרה חלקית, וזכותו של האב בבתו מצטמצמת לאחר שכבר הייתה מאורסת ויצאה מביתו באופן חלקי. נראה שרבנו יחיאל לא קיבל את התפיסה שלפיה יש "מצב טבעי" של נערה בבית אביה, ועל כן חידש שקיים הבדל בין מעמדה קודם היותה מאורסת ובין מעמדה לאחר האירוסין.