נדרים דף ע - "בנעוריה בית אביה" – על המקור להפרת נדרי נערה מאורסה

  • הרב אביהוד שורץ

המחצית הראשונה של הפרק העשירי במסכת נדרים עוסקת בהלכות הפרת נדריה של נערה מאורסה. התורה בפרשת מטות מפרטת את הלכות הפרת הבעל והאב. באריכות הדברים שם לא נזכר דינה של נערה המאורסה, שבמידה מסוימת מעמדה מפוצל: מבחינה "ממונית" היא "שייכת" לבעלה, אך בפועל היא מתגוררת בבית אביה. לכאורה, ניתן היה לקבל החלטה חד צדדית, ולבקש לקבוע מהו לב הפרת הנדרים: האם זכות ההפרה ניתנת לזה שאחראי על הנערה בפועל, ובמקרה זה אביה; או שמא ההפרה ניתנת לזה שהנערה שייכת לו, והוא מעין אפוטרופוס שלה. על פי מסורת חז"ל, לא התקבלה החלטה חד צדדית, אלא נקבעה ההלכה כי האב והבעל מפרים בשותפות.

האם יש מקור בתורה להלכה זו בדבר ההפרה המשותפת? הגמרא בדפים ס"ז-ס"ח הציעה לכך שני מקורות: רבה למד על כך מן הפסוק "ואם היו תהיה לאיש" (במדבר ל, ז), והראשונים פירשו את דבריו בדרכים שונות, כמבואר בסוגיה שם. תנא דבי ר' ישמעאל הציע מקור אחר:

"דבי רבי ישמעאל תנא: "בין איש לאשתו בין אב לבתו" (במדבר ל, יז) - מכאן לנערה המאורסה, שאביה ובעלה מפירין נדריה".

בביאור דבריו של ר' ישמעאל נחלקו הראשונים לשתי דעות:

דעה א' - רש"י לומד את הדברים כפי שהם מוצגים בגמרא לפנינו, ומפרש שהדיוק הוא מהמילים "איש" ו"אב". לדעת רש"י, כוונת הדרשה היא שישנה הפרה משותפת לבעל ולאב. התוספות שם (ד"ה בין) מפרשים באופן דומה לזה של רש"י:

"דמשמע ליה, דבאשה אחת מיירי, דקאמר שתי רשויות עליה - אב ואישהּ".

דעה ב' - הר"ן הלך בדרך שונה לחלוטין, המבוססת על הספרי. לדבריו, הגמרא כאן לא ציטטה את הדרשה בשלימות, ויסוד הדרשה בהמשך אותו פסוק: "בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה". הר"ן מסביר:

"דמשמע ליה דבנערה המאורסה איירי מדכתיב בההוא קרא בנעוריה בית אביה ומדסמך אב לבתו בהדי איש משמע דאב ובעל מפירין נדריה".

כאמור, פרשנותו של הר"ן מבוססת על מקור הדברים בספרי. אלא, שייתכן שרמז לכך מצוי גם בסוגייתינו בדף ע'. המשנה קובעת, כי בעניין אחד יפה כוח האב מכוח הבעל:

"מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל, מת הבעל - נתרוקנה רשות לאב, בזה יפה כח האב מכח הבעל".

ומקור הדברים:

"מאי טעמא? דאמר קרא: בנעוריה בית אביה".

הגמרא קובעת, למעשה, כי "המצב הטבעי" של הנערה המאורסה הוא היותה בבית אביה. על כן, אם ימות האב, ברור שהנערה לא תעבור באופן מיידי לרשות הבעל, אך אם ימות הבעל, הרי שהיא "תחזור אל הראשונות", דהיינו תיוותר בבית אביה. ובכן, נוכחות הנערה בבית אביה, היא הקובעת באופן היותר יסודי את מעמדה, וממילא בעניין זה מייפה את כוח האב מכוח הבעל.

אמנם אזכיר בקציר האומר, כי ישנה דעה אחת בראשונים שאינה מתיישבת עם קביעה זו - נחלקו ראשונים האם האב והבעל שווים, וכדרך שהבעל מפר רק נדרי "עינוי נפש", כך גם האב מפר רק נדרים כאלה (כך מפורש בספרי, וכך פסק הר"ן בדף ס"ח); או שמא זכות הפרת האב היא גורפת ומקיפה, ועל כן רשאי הוא להפר כל נדר ולאו דווקא נדרי עינוי נפש (כך דעת הרמב"ם בהלכות נדרים, י"ב א'). הטור (יורה דעה, רל"ד) ציטט דעת ביניים בשם רבינו יחיאל:

"וה"ר יחיאל חילק קודם שנתארסה מיפר כל נדריה אבל נתארסה מת הבעל וחזרה לרשותו אז אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש".

סוגייתינו קבעה בפירוש, שנערה שמת בעלה – חוזרת לבית אביה. אך רבינו יחיאל מחדש, שמדובר על חזרה חלקית, וזכותו של האב בבתו מצטמצמת לאחר שכבר היתה מאורסת, ויצאה מביתו באופן חלקי. נראה, שרבינו יחיאל לא קיבל את התפיסה שלפיה ישנו "מצב טבעי" של נערה בבית אביה, ועל כן חידש שקיים הבדל בין מעמדה קודם היותה מאורסת, ובין מעמדה לאחר האירוסין.