נדרים דף פה - נדר והפקר

  • הרב אביהוד שורץ

אחת הסוגיות המרכזיות בש"ס העוסקות בדיני הפקר מצויה במסכת נדרים, בסיום הפרק הרביעי. לכאורה, הדיון שם בהלכות הפקר נזכר אגב אורחא: המשנה הציעה כפיתרון במצב של מודר הנאה, שהמדיר יפקיר נכסיו וכך יוכל המודר ליהנות מהם. אגב הצעה זו, מתפתח הדיון בהלכות הפקר.

עם זאת, הרמב"ם סבור שקיים קשר עמוק יותר בין הלכות נדרים ובין הלכות הפקר. וכך כתב (הלכות נדרים, ב' י"ד):

"ההפקר אף על פי שאינו נדר הרי הוא כמו נדר שאסור לו לחזור בו, ומה הוא ההפקר הוא שיאמר אדם נכסים אלו הפקר לכל, בין במטלטלין בין בקרקעות, וכיצד דין ההפקר כל הקודם וזכה בו קנהו לעצמו ונעשה שלו, ואפילו זה שהפקיר דינו בו כדין כל אדם אם קדם וזכה בו קנהו".

דברי הרמב"ם הללו עוררו ראשונים ואחרונים לדון בשתי שאלות: מה המקור לחידוש זה; ומהי המשמעות של הקביעה שהפקר הוא "כמו נדר".

באשר למקור פסק הרמב"ם, הציע הבית יוסף (אורח חיים תל"ד; וכעין זה במאירי נדרים דף ז') את הסוגיה לעיל בדף ז', שם עסקה הגמרא ב"יד" לנדר וב"יד" להקדש, ובתוך כך דנה גם ביד להפקר. העובדה שההפקר נזכר באותה הסוגיה בנשימה אחת עם הנדר וההקדש הובילה את הרמב"ם למסקנה שהפקר הוא מעין נדר.

והנה, אפשר שעוגן נוסף להשוואת הרמב"ם מצוי בסוגייתינו. במשנה בדף פ"ג נאמר, שמי שאסר את הנאת כל הכהנים עליו – רשאים הם ליטול את תרומותיו בעל כרחו. הגמרא תמהה על כך, שכן סוף סוף טובת ההנאה, דהיינו ההחלטה למי להעניק את התרומה, נתונה בידיו של בעל הפירות, והכהנים הנוטלים ממנו את תרומתו בעל כרחו נהנים בטובת הנאה זו! הגמרא מפלפלת בכך, ולמסקנה קובע רבא (בדף פ"ה):

"שאני תרומה, דהיינו טעמא דיטלו על כרחו, משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים, וכיון דקא אתי למיסרא עלייהו - שויא עפרא בעלמא".

וביאר הר"ן:

"שויא עפרא בעלמא, דאפקריה לההיא טובת הנאה שיש לו בה".

כלומר, משעה שאותו אדם קבע שאיננו רשאי לתת את התרומה לאף אחד מן הכהנים, נמצא שטובת ההנאה שיפיק מנתינת התרומה אסורה עליו. היות שטובת הנאה זו אכן אסורה, ובמקביל הנאה אחרת מן התרומה הוא איננו רשאי להפיק שכן אינו כהן, נמצא שהתרומה הפכה להפקר כעפר הארץ! מכאן, מוסיף הר"ן וכותב בשמו של הרשב"א:

"ומהא שמעינן - שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן בעל כרחו ואינו יכול לעכב".

לפנינו חידוש גדול: איסור ההנאה המשתלשל מן הנדר מוביל בסופו של דבר להפקר, ולשמיטת האחיזה הממונית. בהמשך הדברים דנים הרשב"א והר"ן באריכות רבה בשאלה האם כאשר הנודר יישאל על נדרו יתבטל גם ההפקר למפרע. מבלי להיכנס לשאלה סבוכה זו, למדנו מכאן כי אמנם קיים קשר הדור בין נדרים ובין הפקר: משמעותו של נדר הוא איסור הנאה, וההשלכה המרכזית לאיסור הנאה שכזה הינה בהשמטת הבעלות הממונית, כך שהמשמעות המעשית היא הפקר.

נזכיר, לסיום, כי באשר לשאלה מה פשר הקביעה שההפקר הוא "כמו נדר" נחלקו גדולי האחרונים: בעל קצות החושן (רע"ג ס"ק א') הבין את הדברים כפשוטם, שההפקר מתבסס למעשה על מנגנון הנדרים, כאשר אדם נודר להסתלק מממונו. לעומתו, טענו רוב האחרונים (ראה, למשל, שערי יושר, ה' כ"ג; ערוך השולחן, חושן משפט רע"ג ד' ועוד) שההפקר איננו נדר, אלא מנגנון הלכתי עצמאי של הסתלקות וביטול הבעלות הממונית. ייתכן, שהדיבור היוצר את ההפקר קרוב בעניינו לדיבור היוצר את הנדר, אך כאמור, ביסוד העניין הפקר הוא מנגנון הלכתי עצמאי.