נדרים | דף פט | הריני נזירה לכשאנשא

הברייתא המובאת בסוגייתנו מביאה מחלוקת תנאים:

"אלמנה וגרושה שאמרה 'הריני נזירה לכשאנשא', ונשאת – ר' ישמעאל אומר יפר, ור"ע אומר לא יפר... אשת איש שאמרה 'הריני נזירה לכשאתגרש', ונתגרשה – ר' ישמעאל אומר לא יפר, ורבי עקיבא אומר יפר".

לדעת רבי עקיבא יש לבחון את מעמדה של האישה בשעה שנדרה: אם באותה שעה הייתה נשואה – הבעל יכול להפר את הנדר, ואם לא – מי שנשאה לאחר מכן אינו יכול להפר, על אף שהנדר חל רק בשעה שנישאה. לעומת זאת, לדעת רבי ישמעאל יש לבחון את מעמדה של האישה בשעת חלות הנדר, ולא בשעת אמירתו, ואם הייתה נשואה בשעה שחל איסור הנדר – הבעל יכול להפר.

בברייתא מובא נימוקו של רבי ישמעאל:

"הרי הוא אומר 'ונדר אלמנה וגרושה וגו'' – עד שיהא נדר בשעת אלמנות וגרושין".

נראה שרבי ישמעאל לומד את סברתו מן הפסוק: מוקד ההפרה הוא ה'נדר', כלומר האיסור בפועל, ולא אמירתה של האישה, ולכן דווקא אם האישה נדרה בשעת נישואיה בעלה יכול להפר את נדרהּ. אולם החתם סופר (בחידושיו על אתר) הציע הסבר אחר:

"לולי דמסתפינא הוה אמינא דר' ישמעאל בלי שום קרא נמי מסברא אזלינן בחר חלות הנדר, דאז איכא קפידא לבעל וע"ד נודרת, אבל באמירה בלי חלות מאי איכפת ליה...".

לדעת החתם סופר, רבי ישמעאל נצרך לפסוק רק כדי לדחות את ראייתו של רבי עקיבא, אך מצד הסברה לבדה היה ראוי לפסוק כמותו, שהרי הבעל מפר את נדרי אשתו משום שהיא נודרת על דעתו, ועיקר יכולתו להפר נובעת מרצונה של התורה למנוע מנדרי האישה להעיב על מערכת היחסים שבין בני הזוג.

על פי הסבר זה, המחלוקת בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא עשויה להתאים לגישתם בסוגיות נוספות (ראו לדוגמה סוטה ג ע"א), שבהן רבי ישמעאל מניח ש"דיברה תורה בלשון בני אדם", בעוד רבי עקיבא דורש "תילי תילים של הלכות על כל קוץ וקוץ". גישתו של רבי ישמעאל, מטבע הדברים, דורשת הסתמכות רבה יותר על הסברה, בעוד רבי עקיבא יכול להיצמד למשמעות הפסוקים, כפי שהיא מצטיירת על פי גישתו הדרשנית, ונזקק פחות לסברה האנושית.

אולם עדיין יש מקום לשאול מהי סברת הפסוקים, על פי רבי עקיבא, ומדוע תלתה התורה את יכולת ההפרה בשעת אמירת הנדר ולא בשעת חלותו: סוף סוף, מדוע הורה לא נהגה על פי הגישה ההגיונית והמסתברת העולה מדברי רבי ישמעאל?

ראשית יש לומר שעל אף שהחתם סופר תלה את הסברו בדעת רבי ישמעאל בכך ש"כל הנודרת על דעת בעלה נודרת", ייתכן שגם רבי עקיבא נשען על אותה סברה, אלא שלדעתו העיקר הוא אמירת הנדר, ובאותה שעה האישה תולה את דעתה בדעת בעלה. לעומת זאת, כשהאישה אלמנה או גרושה, הבעל העתידי אינו ניצב בתודעתה, על אף שהנדר עושי להשפיע על חייהם המשותפים, וממילא אין ביכולתו להתירו.

אולם ייתכן גם שעל פי דרשתו של רבי עקיבא יש להבין את יכולתו של הבעל להפר את נדרי אשתו באופן שונה – לא מדובר רק בדרך להגן על מערכת היחסים שבין בני הזוג אלא ב'קניין' של הבעל בנדרי אשתו ושליטה עליהם. 'קניין' זה חל בשעת אמירת הנדר, אך לא משום שהאמירה היא העיקר אלא משום שהחלות המופשטת של הנדר, על אף שהיא חסרת נפקא מינה מעשית לעת עתה, נמצאת ברשות הבעל וביכולתו להפר אותה.

לחלופין, ייתכן שהמחלוקת בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא אינה נעוצה בהבנת יכולתו של הבעל להפר את נדרי אשתו אלא בשאלה הכללית מהו מוקדו של הנדר עצמו – אמירתו והחלות המופשטת הבאה מכוחה או השפעתו בפועל: לדעת רבי ישמעאל עיקרו של הנדר הוא תוצאתו ההלכתית, וכל עוד זו לא באה לידי ביטוי הנדר אינו שלם, ואילו לדעת רבי עקיבא כבר משעת אמירת הנדר חלה החלות המופשטת שהיא עיקרו של הנדר, על אף שהוא משפיע בפועל רק לאחר זמן (ייתכן שכך הבין הר"ן לעיל פד ע"א, שקישר את מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקביא לדין נדר שמשמעותו השתנתה בין אמירתו לחלותו בפועל, ואכמ"ל).