נדרים | דף פ | חיי אחרים וכביסתן

אחת הדילמות המוסריות הכבדות המלוות את המין האנושי מאז ומעולם היא דילמת חלוקת המשאבים, ובניסוח ממוקד יותר: מהו היחס בין זכות הקניין של אדם על רכושו ובין ערבותו לצרכים הבסיסיים של חברו? הברייתא המובאת בסוגייתנו היא מן המקורות ההלכתיים המכוננים בדיון זה, והיא פותחת את כל המאמרים התורניים העוסקים בחלוקת סל התרופות ונושאים דומים:

"מעיין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים – חייהן קודמין לחיי אחרים, בהמתם ובהמת אחרים – בהמתם קודמת לבהמת אחרים, כביסתן וכביסת אחרים – כביסתן קודמת לכביסת אחרים.
חיי אחרים וכביסתן – חיי אחרים קודמין לכביסתן. רבי יוסי אומר: כביסתן קודמת לחיי אחרים".

העיקרון המנחה ברישא של הברייתא ברור: "חייך קודמין לחיי חברך" ו"ממונך קודם לממון חברך", ולכן כאשר מדובר בצרכים שווים אין חובה על בעלי המעיין לוותר על מימיו לטובת אנשים אחרים.

אך הסיפא של הברייתא דנה במקרה מורכב יותר – "חיי אחרים וכביסתן", ובו נחלקו חכמים ורבי יוסי. במסגרת זו אין מקום לנתח לעומק כל אחת מן השיטות ותוצאותיה, ואנו נסתפק בהצבעה על הכיוונים האפשריים להבין את השאלה העקרונית שבה נחלקו.

בגמרא להלן (פא ע"א) נאמר:

"הא דתניא ר' יוסי אומר כביסתן קודמין לחיי אחרים, קרא מנלן? א"ל, דכתיב 'ומגרשיהם יהיו לבהמתם וגו'' – מאי חייתם? אילימא חיה, והלא חיה בכלל בהמה היא! אלא מאי חייתם – חיותא ממש? פשיטא! אלא לאו כביסה, דהא איכא צערא דערבוביתא".

מבואר שהכביסה נקראת "חייתם" משום שהיא דרושה לקיום חיי בני האדם ולהצלתם מן ה"ערבוביתא", דהיינו מן הזוהמה העשויה להביא מחלות. וכך נאמר בשאילתות (קמז):

"כביסה הוויא חיותא, וחייהן וחיי אחרים חייהן קודמת".

לפי גישה זו, מוסכם על התנאים שרק חיי האדם קודמים לחיי חברו, אלא שהם נחלקו אם כביסה נחשבת כ"חיים". אפשר שנחלקו מציאותית בנוגע לסכנות הטמונות בהימנעות מכביסה, ואפשר גם שנחלקו הלכתית – אם אדם חייב להיכנס לספק סכנה (הימנעות מכביסה) כדי להציל את חברו ממוות וודאי.

לעומת זאת, ממקור הברייתא בתוספתא (בבא מציעא יא, לג) נראה שהתנאים נחלקו בשאלה עקרונית יותר:

"אחרים ובהמתן – חיי אחרים הן קודמין לבהמתן. ר' יוסי אומר: בהמתן קודמת לחיי אחרים".

בתוספתא מבואר שלדעת רבי יוסי אפילו בהמתם של בעלי המעיין קודמת לחיי אחרים. מדבריו עולה שהקדימות של הבעלים גוברת על כל שיקול אחר, גם כאשר אין התאמה בין רמת הצרכים.

אולם בדברי האחרונים אפשר למצוא גישה שונה, ולפיה הדיון בסוגייתנו אינו נוגע למצב של פיקוח נפש אלא לשאלה אחרת, וכך כתב הרב משה פיינשטיין (אגרות משה יורה דעה א, קמה):

"לא איירי שם באופן פקוח נפש, דלא יפלוג ר' יוסי לומר שכביסתן קודמת לחיי אחרים כשאיכא פיקוח נפש... אלא ודאי דלא איירי בפקוח נפש אלא בצערא טובא".

לדעת הרב פיינשטיין, ברור שכאשר חיי הזולת עומדים כנגד צורכי הבעלים עליו לוותר על ממונו, אך הנידון בסוגייתנו הוא מצב שבו לא חיים מוטלים על הכף אלא רמות שונות של צער. במקרה כזה סבור רבי יוסי שאדם רשאי לשמור על ממונו כדי להימנע מצער קל, גם אם בשל כך ייגרם לחברו צער גדול יותר, ואילו חכמים חולקים עליו. וכך כתב החתם סופר על אתר:

"מכאן ראיה ברורה למה שבארתי בתשובה סי' תתע"ג דהא דאמרינן עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת וכדומה היינו אם צרכיהם שווים, כגון שניהם להאכיל או לכסות או להכנסת כלה או לפדות משביה וכדומה, אזי אזלינן בתר המקומות להקדים עירו לעיר אחרת ועניי ארץ ישראל לחוץ לארץ, אבל אם אין צרכיהם שוים, אזי אזלינן בתר דין קדימת הצרכים, אפילו של עיר אחרת בח"ל קודם לעניי א"י, אפילו של עירו".