נדרים | דף צ | שוויא לנפשיה

המשנה בסוגייתנו אומרת:

"בראשונה היו אומרים, שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה: האומרת טמאה אני לך... חזרו לומר, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה: האומרת טמאה אני לך - תביא ראיה לדבריה...".

הראשונים הקשו על כך: מדוע אין האישה נאמנת לומר "טמאה אני לך" מדין "שוויה אנפשה חתיכה דאיסורא"? כך שאלו התוספות:

"ואם תאמר, טמאה אני לך אמאי לא מהימנא, הא שויתה נפשה חתיכא דאיסורא... ותירץ הרב רבי אליעזר דלא מצינו זונה שהיא אסורה לינשא לכהן, דודאי הוא מוזהר עליה, אבל היא אינה מוזהרת עליו, הילכך גם לדבריה אינה אסורה בו".

התוספות הביאו את תירוצו של ר' אליעזר, שאין איסור על הזונה להיבעל לכהן, אלא האיסור הוא על הכהן לבוא על זונה. לכן אין האישה מחילה על עצמה איסור כאשר היא טוענת "טמאה אני", ולהחיל איסור על הכהן אין בידה כוח.

אולם התוספות דחו תירוץ זה, משום שהגמרא ביבמות (פד ע"ב) כותבת במפורש שכשם שאסור לכהן לשאת זונה, כך אסור לזונה להינשא לכהן. ואכן, כיצד ישיב ר' אליעזר על קושיה זו?

כדי להסביר שיטה זו נעיין בסוגיה במסכת כתובות (כב ע"א):

"תנו רבנן: האשה שאמרה 'אשת איש אני', וחזרה ואמרה 'פנויה אני' – נאמנת. והא שוויה לנפשה חתיכה דאיסורא! אמר רבא בר רב הונא: כגון שנתנה אמתלא לדבריה".

ברור שלפי סוגיה זו "שוויא אנפשיה" מקנה לאישה נאמנות, ולכן אם אין לה אמתלא טובה לדבריה – האיסור הראשוני עומד בעינו.

האחרונים חקרו אם דין "שוויא אנפשיה" יסודו בנאמנות שיש לאדם על עצמו או שהוא מעין נדר – האומר שדבר מסוים אסור עליו, נחשב כאילו נדר שלא ליהנות ממנו, ונראה שיש מקום להבחין בעניין זה בין "שוויא לנפשיה (=לעצמו) חתיכה דאיסורא" ובין "שוויא אנפשיה (=על עצמו) חתיכה דאיסורא". אפשר שדין "שוויא לנפשיה" אינו דומה לנדר, שהרי אדם אינו יכול לאסור את עצמו על אחרים באמצעות נדר, אלא רק לאסור על עצמו עשיית פעולות מסוימות. "שוויא אנפשיה", לעומת זאת, יכול להתבסס על מעין נדר, שכן האדם מגדיר חתיכה מסוימת כחתיכת איסור האסורה עליו.

הסוגיה במסכת כתובות משתמשת במונח "שוויא לנפשה" ועוסקת באישה שאמרה "אשת איש אני" וחזרה ואמרה "פנויה אני". ברור שאישה זו אינה יכולה לאסור את עצמה על אחרים מדין נדר, ולכן במקרה זה דין "שוויא לנפשה חתיכה דאיסורא" מושתת על נאמנות חלקית שהתורה העניקה לה. לכן, אם היא אינה נותנת אמתלא לדבריה – אין אנו מאמינים לדבריה האחרונים, והיא נותרת באיסורה על כל העולם.

על פי זה אפשר להסביר את שיטת ר' אליעזר בתוספות שבסוגייתנו. קושיית התוספות מבוססת על ההנחה שדין "שוויה אנפשיה" הוא מעין נדר. אם דין זה מבוסס על נאמנות – אין מקום לשאלת התוספות, שהרי המשנה קובעת שאי אפשר להאמין לאישה, כיוון שאנו חושדים שהיא נתנה עיניה באחר. ר' אליעזר טוען שהמשנה אינה עוסקת כלל בדין נדר אלא בנאמנות, שהרי האישה אוסרת את עצמה על בעלה. האישה טוענת "טמאה אני", ובכך מגדירה את עצמה כחתיכה אסורה. כיוון שהחתיכה האסורה היא הזונה, ולא הכהן, הרי שמדובר כאן במקרה של "שוויא לנפשה חתיכה דאיסורא", המבוסס על נאמנות האישה. ממילא, כאשר יש לנו סיבה לחשוד בנאמנותה של האישה – אין להאמין לה ואין להפעיל את דין "שוויא לנפשה חתיכה דאיסורא".

[להרחבה בעניין "שוויא אנפשיה" עיינו במאמרם של הרב יאיר קאהן והרב משה טרגין בעניין זה.]