נדרים דף צ – 'שוויה לנפשיה'

  • הרב ירון בן צבי

בסוגייתנו אנו עוסקים במספר אמירות אשר במידה ואישה אומרת אחת מהן היא יוצרת סיבה לגירושין. נפתח בדברי המשנה בעמוד ב':

"בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך... חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה...".

בעלי התוספות (ד"ה 'חזרו לומר') וראשונים נוספים תהו מה הסיבה שהאשה לא תהא נאמנת לומר טמאה אני לך מדין 'שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא':

"ואם תאמר טמאה אני לך אמאי לא מהימנא הא שויתה נפשה חתיכא דאיסורא... ותירץ הרב רבי אליעזר, דלא מצינו זונה שהיא אסורה לינשא לכהן. דודאי הוא מוזהר עליה, אבל היא אינה מוזהרת עליו, הילכך גם לדבריה אינה אסורה בו".

ההסבר שמובא בדברי בעלי התוספות הוא שאין על האישה (אשר מוגדרת כזונה1) איסור שהכהן יבוא , האיסור הוא על הכהן לבוא על אישה זו. לכן כשאומרת אותה אשה 'טמאה אני' אין היא מחילה על עצמה איסור כשם שנעשה בדין 'שויא אנפשיה' ומדין זה אין בכוחה להחיל על אדם אחר – על הכהן.

בעלי התוספות דוחים את ההסבר משום שבמסכת יבמות (דף פד ע"ב) נאמר שהאיסור על הכהן ועל הזונה הוא שווה ולכן לא ניתן לומר כן. מסיבה זו בעלי התוספות מציעים הסבר שונה. על אף ההסבר של בעלי התוספות נראה שניתן להציע יישוב בין  דברי רבי אליעזר המובאים בדברי בעלי התוספות לדברי הגמרא ביבמות.

מהגמרא במסכת כתובות (דף כב ע"א) אנו למדים כי דין "שויא אנפשיה" מעניק לאישה נאמנות לדבריה:

"תנו רבנן האשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת והא שוויה לנפשה חתיכה דאיסורא אמר רבא בר רב הונא: כגון שנתנה אמתלא לדבריה".

בכדי שנאמנות זו תעמוד, נדרש שתהיה לה הנמקה טובה לדבריה, ואם אין לה נימוק שכזה האיסור שהיה לא בטל. אם נכון האמור, נמצא כי דין "שויא אנפשיה" איננו סוג של נדר, שאם לא כן אז לא הייתה נדרשת האישה לאמתלה כלל.

אם נדייק בדברי הגמרא בכתובות נמצא שהמינוח הוא 'לנפשה' ולא 'אנפשיה' – הבחנה בין עשאה לעצמו חתיכת איסור לבין עשאה על עצמו כחתיכת איסור (בהתאמה); במסכת כתובת האשה אומרת 'אשת איש אני' ובכך היא למעשה מגדירה את עצמה כמי שאסורה לאחרים, לעומת זאת, לדוגמה במקרה של 'פתח פתוח' הבעל מגדיר את אשתו כאיסור עליו – וזאת מדין 'שויא אנפשיה'.

כלומר, בדין 'לנפשיה' אין ביכולתו של אדם לאסור עצמו על אחרים באמצעות נדר. לעומת זאת, בדין 'אנפשיה' שההגדרה היא שאדם אוסר על עצמו, אפשר לומר שזה מעין נדר. כך בא לידי ביטוי הצורך בנאמנות, כאשר אשה אומר שהיא נשואה ולאחר מכן אומרת שהיא פנויה, בדבריה היא לא אסרה את עצמה בנדר והיא נדרשת להראות שדבריה נכונים ואם לא תוכל לעשות זאת היא נשארת באיסור.

__________

[1] בגמרא (להלן דף צא ע"א) מבואר שהמדובר הוא על אשת כהן שאומרת שנאנסה.

 

לפי האמור, אפשר להסביר שהסיבה שבעלי התופסות דחו את דברי רבי אליעזר משום שהנחת המוצא שלהם הייתה שיסוד דין 'שויא אנפשיה' יסודו בנדר. במידה ולא נקבל הנחה זו, ונבסס את דין 'שוויא נפשה' על נאמנות האדם, אין עוד סיבה לדחיית דבריו של רבי אליעזר. דהיינו, המשנה קבעה שיש חשש שהאישה נתנה עיניה באחר, ולכן לא ניתן להאמין לה. רבי אליעזר טוען שכלל לא מדובר בדין נדר (כפי שנראה שמבינים בעלי התוספות) אלא בדין של נאמנות, ומשום שמדובר במקרה בו האישה אוסרת את עצמה – היא מגדירה את עצמה כחתיכת האיסור אז נמצא שהדין בו אנו עוסקים הוא 'שוויה לנפשיה'. רק כאשר יש סיבה שבגינה נאמנות האישה נחלשת משום החשש שהיא משקרת, אזי לא משתמשים בדין של  'שוויה לנפשיה'.