נדרים נא – "תועה אתה בה" – היחס למשכב זכור

  • הרב אברהם סתיו

בגמרא (נא ע"א) מובא רצף של סיפורים אודות מערכת היחסים הייחודית שבין רבי לבר קפרא. במהלך אחד הסיפורים מובא דיון אודות הפסוק בפרשת קדושים (ויקרא כ, יג):

"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם".

הדיון בגמרא מתמקד בפירוש המילה "תועבה":

אמר לו בר קפרא לרבי: מאי תועבה? כל דאמר ליה רבי דהכין הוא תועבה, פרכה בר קפרא. אמר ליה: פרשיה את, אמר ליה: תיתי דביתכי תירמי לי נטלא, אתת רמיא ליה. אמר ליה לרבי: קום רקוד לי דאימר לך, הכי אמר רחמנא: תועבה - תועה אתה בה.

נוסח דבריו של בר קפרא, "תועבה – תועה אתה בה", מהווה את אחת ההתייחסויות הבודדות שיש בספרות האגדה לנושא של משכב זכור, ומשום כך נשתברו קולמוסים על מנת לפצח את תוכנם.

רש"י על אתר (ד"ה תועה) פירש:

כלומר שמניח את אשתו של היתר ותפס זו של זנות.

וכעין זה כתבו הר"ן וראשונים אחרים. אמנם לא ברור מה החידוש בקביעה זו.

פירוש אחר אפשר למצוא בדברי התורה תמימה (ויקרא יח הע' ע):

נראה הכונה שתועה מדרכי יסודות הבריאה לשכב עם זכר.

כלומר, דברי בר קפרא נועדו להבהיר שמשכב זכור איננו חטא ככל החטאים, אלא פגיעה מהותית בסדר הבריאה.יש מגדולי הדורות האחרונים שביקשו למצוא תשובה בדברי בר קפרא לאחת השאלות שצפות ועולות בשיח הציבורי אודות ההומוסקסואליות: האם מדובר בבחירה או בתכונה טבעית?

וכך כתב הרב משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח ד, קטו):

שהוא דבר שלא מובן שיהיה על זה ענין תאוה דבבריאת האדם בעצם ליכא תאוה מצד טבעו להתאוות למשכב זכור, שלכן אמר בר קפרא לרבי על תועבה זו שנאמר באיסור דמשכב זכור דפירושו תועה אתה בה בנדרים דף נ"א ע"א ופירש הר"ן שמניח משכבי אשה והולך אצל זכר, וכוונתו דהוא על לשון תועבה שנאמר במשכב זכור... שהוא תביעת הקדוש ברוך הוא בהקרא להרשעים, שלעבירה זו דמשכב זכור הרי ליכא כלל תאוה מצד הטבע שבראתי שיהיה להם תאוה למשכב הנשים... אבל למשכב זכור ליכא שום תאוה מצד הבריאה וכל התאוה לזה הוא רק תועה מהטבע לדרך אחר אשר גם רשעים בעלי תאוה שלא נמנעין מצד חטא ועון אין הולכין לשם שיצר הרע זה אינו אלא מחמת שהוא דבר אסור שהוא כמו להכעיס ח"ו... אבל על עבירה דמשכב זכור אין להרשע העובר על זה שום טענה לתרץ את עצמו כי לא היה שייך להתאוות לעבירה זו.

הרב פיינשטיין לומד מדברי בר קפרא שמדובר בסטייה מן היצרים והדחפים הטבעיים אל עבר אפשרות לא-טבעית אשר האדם אינו נמשך אליה כלל, ועל כן הוא עושה את מעשיו על מנת להכעיס את קונו ותו לא. לעומתו, הראי"ה קוק באורות הקודש (חלק ג, תהפוכות הנטיות הטבעיות) למד מדברי בר קפרא את ההיפך הגמור:

ההתעוררות של המדע החדש על דבר הנטיה הטבעית שיש לאיזה בני אדם מראשית יצירתם למשכב זכור, ובשביל כך חפצים הם לעקור את המחאה המוסרית בזה, אבל דבר אלהינו יקום לעולם. וכבר פירש בר קפרא על זה, תועבה תועה אתה בה, שהיא נטיה רעה שצריך אדם וכללות האדם להלחם עליה. ומקצת הטינא שאולי תמצא אצל יחיד באופן שאי אפשר לעקרה, זה ראו חכמים מראש ואמרו על זה, כל מה שאדם רוצה כו', משל לדג הבא מבית הציד, רצה לאוכלו צלי שלוק מבושל אוכלו. ובזה העמיקו בטבע האדם עד לחמלה על המקולקלים בראשית יצירתם.

הרב קוק לומד מדברי בר קפרא את ההיפך הגמור: הביטוי "תועה אתה בה" מלמד על כך שמדובר לפעמים בנטייה טבעית שמושכת את האדם אחריה.

למחלוקת זו יש השלכות רבות על אופי היחס כלפי המחזיקים בנטייה זו, וכן לגבי שאלות הלכתיות רבות, ואין כאן מקום להאריך בזה.