נושא: התבגרותו של משה

  • הרב משה ליכטנשטיין

התבגרותו של משה* / הרב משה ליכטנשטיין

"ויואל משה לשבת את האיש ויתן את ציפורה בתו למשה. ותלד בן ויקרא את שמו גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה... ומשה היה רואה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר... ". (שמות ב, כא-ג, א)

בפסוקים בודדים אלו התורה מספרת את סיפור התבגרותו של משה רבינו, מיציאתו אל אחיו ועד חזרתו למצרים בגיל שמונים, על מנת להציג את עצמו ואת תביעותיו של הקב"ה בפני פרעה. עשורים רבים נדחסו בשלושת הפסוקים הללו, אך התורה איננה מגלה מאומה על מעשיו בשנים אלה. כל התפתחותו הרוחנית ובניית אישיותו נסתרת מעמנו. איננו יודעים מאומה על מבחניו הרוחניים והשפעתם על נפשו הפנימית. מיהו משה הבורח מפני פרעה, ומיהו משה הנקרא בסנה להושיע את ישראל - ומהם השינויים החלים בו במאמציו לבניית אישיותו הנשגבה?

אנו נתמקד בתקופה זו, בניסיון להבין מה קורה למשה ב"ימים הרבים", ובמשמעותה של השתיקה המשונה של התורה בהקשר זה. לפני כן, נפנה את תשומת לבנו לתופעה דומה ביחס לדמותו של אברהם אבינו.

אף אברהם מתגלה לעינינו במלוא הדר בגרותו, לאחר שנהיה ל"אברהם העברי", בחיר ה', לאחר שמכיר בקב"ה כבורא השמיים והארץ וקורא בשם ה'. כמובן שאנו חפצים לדעת איזה תהליך הביאו לאמונתו - אך גם כאן, התורה שותקת. אולם גם אם הכתובים אינם מבחינים בין משה לאברהם בהקשר זה, גישת המדרש בשני המקרים שונה לחלוטין. לגבי משה ממשיך המדרש את מגמת ההסתר, ואילו לגבי אברהם - המדרש מרחיב בתיאור עלילותיו ומעשיו באור כשדים ובחרן.

מדוע? מדוע המדרש בונה "פרופיל רוחני" מפורט לאברהם בן תרח הצעיר, ולא למשה בן עמרם? התשובה נעוצה בהבדל בסיסי ביחס לתקופה הלא ידועה בחייהם, כמשתמע מהפסוקים עצמם. לפני הופעתו של אברהם הבוגר - איננו יודעים עליו מאומה, אך מרגע הצגתו בפנינו - ישנו תיאור רציף ומתמשך של מעשיו וחייו. המדרש "ממלא" את פרטי חייו של אברהם הצעיר, כיוון שהתורה מתעלמת מתקופה זו כליל. לא כן במשה. כאן, התורה אינה שותקת בראשית ימיו, אלא באמצעם. התקופה שלגביה שותקת התורה איננה לפני מסגרת הסיפור, אלא באמצעו. לפיכך, עלינו להבין ש"היעלמותו" של משה היא חלק מהנרטיב עצמו. המחסור באירועים הראויים לציון - הוא אירוע ראוי לציון בפני עצמו. שתיקת הכתובים הינה ביטוי לחיי ההתבודדות של משה בשנותיו במדין. אם כן, "חוסר הסיפור" הוא הוא הסיפור, ועל כן המדרש אינו טורח "למלא פערים" - הסיפור מובא במלואו.

בחינה מדוקדקת של הפסוקים מלמדת שהתבודדותו של משה באה בעקבות משבר, שגרם לו לברוח למדבר ולהתעטף בשתיקה. מהו משבר זה? מהם גורמיו ותוצאותיו?

כדי להשיב על שאלה זו, עלינו לחזור למצבו הרוחני של משה קודם בריחתו ולמה שעבר עליו. התורה מספרת שני סיפורים על משה קודם מנוסתו: הראשון הוא הריגת האיש המצרי המכה את העברי, והשני - מפגשו עם "שני העברים הנצים". דמותו משתקפת בשני סיפורים אלו כבעלת חוש מוסרי מפותח, שאינה יכולה לסבול ביטויים של אי-צדק. זאת ועוד: משה אינו מסתפק בכעס מוסרי גרידא, אלא הוא חייב לפעול, ומייד! משה מנסה לתקן את הרוע, ואינו סובל את קיומו. אם ישנו אי-צדק, מצד עברי או מצרי - עליו להתבטל מייד. דמות זו ראויה לציון, לאור רקעו של משה. משה גדל בארמון המלוכה, ללא חשיפה לסבל, למחסור או לאי-צדק - לא כלפי עצמו, ולא כלפי אחרים. המפגש בין נפש אצילית ורגישה לבין העולם האכזר - הוא הגורם למשברו של משה. חשיפתו הראשונה לסבל של אחיו, גורמת לו להבין את מצוקתם. ביום הראשון, משה מגיב מייד לאי-הצדק אותו הוא פוגש - ללא שאלות, ובלהט קנאי ומוסרי. אך הדבר אינו כה פשוט: "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי". בנקיטת צעד זה, משה מתייחס למציאות היסטורית קשה: כיחיד, הוא אינו יכול לפתור את בעיית הרוע בלי לוודא שאין סוכני-השלטון בסביבה. הצדק והמוסר אינם יכולים לפעול כאשר זרועו הארוכה של הרשע חולשת עליו. עצם ההכרה במציאות זו זורעת אצל משה את תחילת המשבר, אך בשלב זה, משה עדיין מאמין שהמצב ניתן לתיקון. המשבר הולם בו במלוא עוצמתו למחרת - רק אז משה מבין את מלוא חומרת האתגר הניצב בפניו ואת הקושי שבהשגת צדק עלי אדמות. משה מבין שלבני ישראל אין שום רצון או יכולת להתקומם מול המענים אותם, ואפילו רבים בינם לבין עצמם. בני ישראל אינם מעלים בדעתם אפשרות לשחרור מעול העבדות ולמרידה בצר האכזר. אם ביום הראשון משה האמין שמעשיו יעוררו את אחיו לפעולה - למחרת הוא נוחל אכזבה קשה. משה נואש, חסר-אונים, ומתקרב לקריסה לדיכאון עמוק. הוא מפנה עורף לאחיו, ואינו מרגיש אחריות לדאוג לגורלם של אלו שאינם דואגים לעצמם. משה עודנו צעיר: אם מאמציו אינם מעלים פרי מייד - יאוש ותסכול מחליפים מהר את הקנאות והלהט המוסרי. אישיותו של משה אינה כזו המכירה במציאות קשה אך אינה מתייאשת מתיקונה על-ידי קרב קשה, ארוך ועיקש, ללא נצחונות-הרף. כמו כן, משה אינו מסוגל לחוש אמפטיה ורחמים כלפי החלשים השבורים בנפשם.

אך הסיפור עוד לא נגמר. במדין מגלה משה שוב רגישות מוסרית וחסד כלפי בנות יתרו המגורשות ע"י הרועים. אירוע זה מגביר את תסכולו: גם ברמה האישית, ולא רק בין עמים - החזק רודה בחלש, ואין קיום לצדק. ממעמקי נפשו הדואבת, משה בוחר בקיום של התבודדות. הוא עוזב את הבאר התוסס באנשים, ובוחר בקיום בתא המשפחתי בלבד. "וינהג את הצאן אחר המדבר" - רחוק מחברה אנושית, "ויבא אל הר האלוהים חֹרבה". הסתגרותו במדבר מובילה את משה למציאת ה'. לא בחברה אנושית מושחתת ואכזרית ימצא את ה', אלא במדבר. רק שם ימצא סיפוק רוחני. חולפות השנים. משה מחפש את אלוהי האמת והצדק, עובדו במדבר ועולה במדרגות הרוחניות. "ויהי בימים הרבים ההם...", אך כל סבלם של בני ישראל נעלם מעיני משה.

משה יצוּוֶה בסנה להניח בצד את דאגותיו הקיומיות האישיות, ולצלול לתוך מהלך היסטורי, תוך התמסרות וחוסר-אנוכיות אין-קץ, מתוך אמונה ביכולת האדם לשנות את המצב הקשה שבו הוא מוצא את עצמו. הקב"ה קורא אליו לפעול כדי להושיע את העם המשועבד, אף אם העם חסר-יכולת להלחם נגד משעבדו. כל מטרת הסנה הבוער היא להוציא את המנהיג-הנביא מתוך קיומו המתבודד ולהחזירו למערך ההיסטורי-הלאומי. ממרומי הר האלוהים, נדרש האדם לרדת למעמקי הסנה, וכשם שאלוהי אברהם, יצחק ויעקב רואה לנכון להסיר את שכינתו, כביכול, מכסא כבודו להציל את עמו, כיוון ששמע את צעקתם וידע את מכאובם, כך שומה על עבדו הבשר-ודם לנהוג בהתאם.