נותן טעם לפגם

  • הרב אביעד ברטוב

נותן טעם לפגם

כלי שנתבשלו בו בשר וחלב יחדיו - נטרף וצריך להגעילו, בתנאי שטעם הבשר וטעם החלב היו טעמים טובים ומשובחים, ולא טעמים פגומים. לכן, לדוגמא, אדם שהתבלבל וניקה כלי בשרי בסקוטש (כרית ניקוי) חלבי - לא הטריף את הכלי, אפילו אם השטיפה נעשתה במים חמים ועל הסקוטש נשארו שאריות מזון. הסבון שעל הסקוטש הוא "נותן טעם לפגם": הוא פגם את טעם השאריות והפך אותו לטעם פגום, שאינו מטריף את הכלי.

 

חז"ל למדו דין זה מפרשיית המאכלות האסורים שבספר דברים, בה נאמר: "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ...". מכאן דייקו חז"ל שרק נבלה הראויה לגר אסורה באכילה, ומאכלים שטעמם נפגם והם אינם ראויים לאכילה - מותר לאוכלם מדאורייתא. האחרונים נחלקו האם יש איסור מדרבנן על אכילת מאכלים כאלו. בעל ה"מנחת כהן" סובר שקיים איסור כזה, ואילו בעל ה"פרי חדש" סובר שאיסור כזה קיים רק אם האיסור בעין (כלומר, קיימת ממנו חתיכה הנראית לעין), משום איסור "בל תשקצו". לדעתו, אם טעמו של המאכל האסור נפגם ואחר כך הוא איבד את צורתו והתערב עם דבר מותר - אין איסור באכילת התערובת.

 

בעל ה"כרתי ופלתי" טען כי דין "נותן טעם לפגם" אינו שייך באיסור בשר וחלב. הוא ביסס את דבריו על דברי הרמב"ם בספר המצוות (קפ"ז), שפסק שאדם שנהנה מבשר שבושל עם חלב - לוקה, אפילו אם נהנה שלא כדרך ההנאה הרגילה. ברור שלדעתו יסוד דין זה הוא בכך שהנאה מטעם פגום אינה נחשבת להנאה רגילה, ולכן ברוב איסורי התורה - פטורים עליה (וזו אכן שיטת הר"ן). בעל ה"חוות דעת" יצא נגד דברים מחודשים אלו, ומסתבר שלדעתו דין "נותן טעם לפגם" הוא פגם מהותי יותר, המפקיע מהמאכל את הגדרתו כ'אוכל' (וזוהי שיטת הרשב"א). ממילא, לדעתו, אפילו אם אסור ליהנות מבשר בחלב גם שלא כדרך הנאתו - אין כל איסור ליהנות מדבר שאינו נחשב ל'אוכל' כלל.

 

הלכה למעשה, אנו נתקלים בדין "נותן טעם לפגם" כמעט בכל יום. כלל בידינו, שלאחר שעברו 24 שעות מאז שאוכל מסויים בושל בכלי - טעם האוכל הבלוע בכלי נפגם. לכן, אם בישלו בשר בכלי (והפכו אותו ל'בשרי'), ולאחר 24 שעות בישלו בו חלב - הכלי אמנם זקוק להגעלה (כי הוא בלע טעם בשר וטעם חלב), אולם החלב מותר בשתייה, כיוון שטעם הבשר כבר נפגם ואינו יכול לאסור אותו.