נזיר דף ג – נזירות חלקית

  • הרב אברהם סתיו

נאמר במשנה (ג ע"ב):

הריני נזיר מן החרצנים, ומן הזגים, ומן התגלחת, ומן הטומאה. הרי זה נזיר, וכל דקדוקי נזירות עליו.

ובגמרא (שם) מבואר כי נחלקו התנאים בדבר:

מתניתין דלא כר' שמעון; דתניא, ר"ש אומר: אינו חייב עד שידור מכולם, ורבנן אמרי: אפילו לא נזר אלא בחד מנהון הוי נזיר.

מאי טעמא דר' שמעון? אמר קרא: 'מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג' (במדבר ו, ד). ורבנן מאי טעמא? אמר קרא: 'מיין ושכר יזיר' (במדבר ו, ג).

לדעת רבי שמעון, אין נזירות מלאה חלה על האדם עד שיחייב את עצמו בכל דיניה. עמדה זו מובנת היטב מסברה: אי אפשר לחייב אדם בנזירות שלא קיבל על עצמו. אולם לדעת חכמים די בכך שיזיר עצמו מדבר אחד מאיסורי הנזירות, כדי שתחול עליו נזירות שלימה. על עמדה זו יש לשאול: מדוע יחולו על אדם התחייבויות שלא קיבל על עצמו?

אפשרות אחת להשיב על שאלה זו היא שאנו אומדים את דעת האדם ומבינים שהתכוון לקבל על עצמו נזירות שלימה. כך מפורש בפני משה (על הירושלמי א, ב):

"אמרינן דעתו היה על נזירות ולא הוציא בפיו אלא אחד מהן".

הבעיה היא שלפי סברה זו יש לומר שמחלוקת התנאים היא בהבנת דעת האדם, וקשה לומר כן בסוגייתנו שתלתה את שיטותיהם בפסוקי התורה.

משום כך נראים יותר דברי המאירי (ב ע"א):

רצה לומר שהוא נזיר לכל הדברים ואף על פי שלא היה בלבו אלא למה שהזכיר, הואיל ומכל מקום הזכיר בהדיא לשון נזירות, ר"ל 'הריני נזיר', ומזכיר נזירותו על אחד מן הדברים שהם מן הדברים הנוהגים בנזיר והמפורשים עליו בתורה, נזיר גמור הוא.

במאירי מפורש שהנזירות חלה במלואה אף שכוונת האדם הייתה לנזירות חלקית בלבד. ועם זאת, עדיין יש מקום להבין את דעת חכמים בשתי דרכים:

א. מדובר בדין בקבלת הנזירות. כלומר, התורה חידשה שכאשר אדם מקבל על עצמו נזירות מכל סוג שהוא נחשב כאילו קיבל עליו נזירות גמורה ומלאה.

ב. מדובר בדין בחלות הנזירות. כלומר, נזירות היא חלות אחדותית שלא יכולה לחול לחצאין.

נפקא מינה לשאלה זו יכולה להיות במקרה בו אין הנזירות יכולה לחול לחצאין. המנחת חינוך (שסח) דן במקרה שבו אדם היה מושבע ועומד שלא לשתות יין, וכעת קיבל על עצמו נזירות. המנחת חינוך הבין מדברי הרשב"א שבמקרה כזה הנזירות כלל לא חלה:

ונראה כיון דאין נזירות לחצאין הוא בכל עניין, ואם אי אפשר לחול קצת אין חל כלל.

כלומר, מכיוון שהנזירות לא יכולה לחול על שתיית יין (שהרי הוא מושבע ועומד ואין איסור חל על איסור), אין היא חלה גם על שאר הפעולות.

נראה כי המנחת חינוך הבין כאפשרות השנייה שהצענו לעיל, דהיינו שהנזירות עצמה היא חלות שאינה ניתנת לפיצול. אמנם, מדברי האבני מילואים (סי' טו) עולה שהנזירות יכולה לחול במקרה כזה על איסור טומאה ותגלחת, ולדבריו יש לפרש את סוגייתנו כאפשרות הראשונה. דהיינו שאין בעיה מצד חלות הנזירות שתחול באופן חצוי, אלא שכאשר אדם מקבל על עצמו נזירות חלקית הוא נחשב כאילו קיבל על עצמו נזירות מלאה.