נזיר דף יז – מי שנזר והוא בבית הקברות

  • הרב אברהם סתיו

במשנה (טז ע"ב) נאמר:

מי שנזר והוא בבית הקברות, אפילו היה שם ל' יום - אין עולין לו מן המנין, ואינו מביא קרבן טומאה.

בגמרא הובאה מחלוקת בהבנת מעמדו של נזיר זה:

איתמר: מי שנזר והוא בבית הקברות, ר' יוחנן אמר: נזירות חלה עליו, ור"ל אמר: אין נזירות חלה עליו.

לפי הצגה זו של השיטות, לדעת ריש לקיש הנזירות לא חלה כלל. אך בהמשך הסוגיה (יז ע"א) מובאת דרך אחרת בהצגת המחלוקת:

אמר מר בר רב אשי: מיחל כולי עלמא לא פליגי דחיילא, אלא כי פליגי - למלקי, רבי יוחנן סבר: כיון דחיילא לקי, ור"ל סבר: לא לקי וחיילא.

לדעת מר בר רב אשי, ריש לקיש סבור שהנזירות חלה אלא שהנזיר אינו לוקה. מהי משמעותה של שיטה זו?

הראשונים נחלקו בהבנת שיטתו, ובדבריהם אפשר למצוא שתי גישות עקרוניות. גישה אחת היא זו של התוספות (ד"ה הגה"ה):

מודה ר' שמעון בן לקיש דלקי תוך ימי טומאתו אשתיה ואתגלחת וכי פליגי למלקי פירוש אטומאה לחוד... דכיון דמיעטיה רחמנא מקרבן טומאה מיעטיה מכל דין טומאה אף ממלקות.

לדעת התוספות, הנזירות חלה באופן גמור, מלבד עניין הטומאה שאינו יכול לחול משום שהנזיר לא היה טהור מעולם. למרות פירוש התוספות, מפשט לשון הגמרא משמע שהנזיר אינו לוקה בשום אופן, וכן כתב המאירי (נדרים ד ע"א):

לריש לקיש חיילא ואינו צריך לחזור ולידור פעם אחרת ולא חלק אלא שאם אכל ושתה שם דברים האסורים אינו לוקה שאע"פ שחיוב נזירות חל עליו מעכשיו דוקא לענין שאינו צריך קבלה אחרת אבל לענין מלקות לא הואיל ועדין אינו מתחיל למנות.

לדעת המאירי, דברי מר בר רב אשי נאמרו בנוגע לכל איסורי הנזירות ומהם עולה כי מחד הם עצמם חלים אך מאידך אין לוקים עליהם. מהי משמעות הדבר? אם האיסורים עצמם חלו, מדוע לא ילקה העובר עליהם?

אפשר שהמפתח נמצא בסוף דברי המאירי הנ"ל: "הואיל ועדין אינו מתחיל למנות". מדבריו עולה כי הנזירות עצמה עדיין לא חלה, ולכן "שעון החול" שלה עוד לא התחיל לעבוד. מה שחל על האדם זה "חיוב נזירות", דהיינו ההתחייבות שלו להיות נזיר. מכיוון שהאדם התחייב להיות נזיר, והתחייבותו חלה, אסור לו להפר את התחייבותו. אך מכיוון שהנזירות עצמה לא חלה, אין במעשיו משום איסור נזירות ואין הוא לוקה עליהם. (וכעין זה כתב הרב נעם ורשנר בספר 'ראשית הנזר' סימן ח, עיי"ש)