נזיר דף יח – נזיר שנטמא

  • הרב אברהם סתיו

בפרשת נשא נאמר (במדבר ו, ט-יא):

וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא.

נזיר שנטמא במת צריך להיטהר במשך שבעה ימים, בדומה לכל טמא מת, ובסופם לגלח את שערו, להביא קרבנות למחרת, ולהתחיל את נזירותו מחדש: "וקדש את ראשו ביום ההוא". לפי סדר הפסוקים נראה כי תחילת הנזירות המחודשת היא רק ביום השמיני, יום הבאת הקרבנות. אך בסוגייתנו נחלקו תנאים בדבר (יח ע"א-יח ע"ב):

תניא: וקדש את ראשו ביום ההוא - ביום הבאת קרבנותיו, דברי רבי; ר' יוסי בר' יהודה אומר: ביום תגלחתו...

מאי טעמא דרבי? אמר קרא: 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש', והדר 'וקדש את ראשו'. ורבי יוסי ברבי יהודה? אם כן, לימא קרא 'וקדש את ראשו', 'ביום ההוא' למה לי? אם אינו ענין לשמיני תנהו ענין לשביעי. ורבי נמי הכתיב: 'ביום ההוא'!? אמר לך רבי: ההוא להכי הוא דאתא, לומר לך, אף על פי שלא הביא קרבנותיו.

כפי שציינו לעיל, מפשט הפסוקים עולה כדעת רבי, שהנזירות חלה רק ביום השמיני. מדוע אם כן חשוב היה לרבי יוסי ברבי יהודה לשנות את הבנת הכתובים ולומר שהנזירות חלה כבר ביום השביעי?

נראה כי על אף הקושי בפסוקים, סברתו של רבי יוסי ברבי יהודה פשוטה יותר: לדעתו המניעה של הנזיר להמשיך את נזירותו טמונה בהיותו טמא . ממילא, החל מהרגע בו הוא נטהר, אין כל סיבה שהנזירות לא תחול עליו.

רבי,  בניגוד לסברא זו,  סבור כי הסיבה שבגללה הנזירות לא יכולה לחול על הנזיר שנטמא איננה בשל עצם הטומאה, אלא בשל הפגיעה שהטומאה יצרה בנזירות עצמה. משום כך, גם כאשר הוא נטהר, עדיין קיימת הפגיעה בנזירות עד היום השמיני.

השינוי ביום השמיני אף הוא אינו פשוט. לפחות על פי פשט הפסוקים אפשר היה להבין שאפילו עד הבאת הקרבנות יש חסרון בטהרתו של הנזיר, והקרבנות הם שמאפשרים לנזירות לחול מחדש. ואכן, הדבר מסתבר לאור דברינו, שהרי הקרבנות הם המכפרים על מעשה ההיטמאות של הנזיר, אך בגמרא מפורש שגם לדעת רבי אין צורך בקרבנות לשם חידוש הנזירות, והיא חלה מיד עם תחילת היום השמיני.

משום כך נראה כי לדעת רבי לא הטומאה עצמה היא שמונעת את הנזירות, אלא הנוכחות של מעשה הטומאה. כלומר, כל עוד הנזיר נחשב טבול יום, במהלך היום השביעי, יש משמעות למעשה ההיטמאות שלו, והנזירות לא יכולה לחול, אף שטומאת טבול יום עצמה אינה מפקיעה נזירות. רק ביום השמיני, כאשר אין כל זכר לכך שנטמא, הוא יכול להביא את קרבנותיו וכן הנזירות יכולה לשוב ולחול עליו.