נזיר דף י – אמרה פרה הריני נזירה

  • הרב אברהם סתיו

במשנה (י ע"א) מופיע תיאור של התבטאות מיוחדת במינה:

אמר: אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני, אומר הדלת הזה הריני נזירה אם נפתח אני, בית שמאי אומרים: נזיר, ובית הלל אומרים: אינו נזיר.

האדם המוזכר במשנה עומד מול פרה עקשנית שמסרבת לקום ומבקש לדברר אותה. ההצדקה שאותה הוא מוצא לעקשנותה של הפרה היא שהפרה התחייבה ככל הנראה שתהיה נזירה אם תעמוד, ומשום כך היא מסרבת לעשות כן. על כך אומרים בית שמאי באופן מפתיע שהאדם הופך כעת לנזיר, ובצדק הקשתה הגמרא (י ע"א):

פרה מי קא מישתעיא?

אמר רמי בר חמא: הכא במאי עסקינן - כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו, ואמר: כסבורה פרה זו אינה עומדת, הריני נזיר מבשרה אם עמדה מאליה ועמדה מאליה.

הגמרא מקשה על המשנה  - הרי פרות אינן מדברות, ולכן לא ברור מהי כוונת האדם. קשה להאמין שהגמרא לא הבינה את משמעות התיאור הציורי של המשנה, ולכן נראה שהתקשה בטעמם של בית שמאי: מדוע לחייב אדם בנזירות כשהוא בסך הכל תיאר את מחשבותיה הכמוסות של פרתו?

משום כך מציעה הגמרא לקרוא את המשנה באופן אחר, וטוענת שהאדם עצמו אמר "הריני נזיר מבשרה", ומשום כך סבורים בית שמאי שהוא חייב בנזירות. זאת על פי הכלל שנלמד בדף הקודם, "אין אדם מוציא דבריו לבטלה". דהיינו, אם האדם נזר מחפץ שלא חלה עליו נזירות, אנו אומדים שדעתו הייתה לקבל על עצמו נזירות, שאם לא כן אין משמעות הלכתית לדבריו.

עם זאת, מדברי הירושלמי (ב, ב) עולה שהבין את דברי המשנה כפשוטה:

ראה עכו"ם עובר, אמר: ראו מה אמר העכו"ם הזה "הרי זה נזיר", הוה דמר מאחר שאין עכו"ם נוזרין – נזיר. לא אמר נשמעינה מן הדא: 'אמר אמרה פרה זו', כלום אמרת אלא משום שהוציא נזירות מפיו? וכא שהוציא נזירות מתוך פיו!

דברי הירושלמי אינם ברורים עד תום, אך הרעיון המרכזי ברור. הירושלמי מספר על יהודי שראה גוי עובר לידו ואמר שאותו הגוי קיבל על עצמו נזירות. הירושלמי קובע שהיהודי נחשב נזיר, למרות שבסך הכל ניסה לדברר את הגוי, ומשווה זאת למקרה של משנתנו.

כלומר, הירושלמי מבין את משנתנו כפשוטה, ומסביר את דעת בית שמאי בכך שהאדם "הוציא נזירות מפיו". מהי משמעותה של סברה זו? אפשר היה לחשוב שעצם הזכרת המילים "הריני נזיר" מחייבת בנזירות לדעת בית שמאי. אך בהמשך הירושלמי מבואר כי כאשר אדם מספר על ישראל שאמר "הריני נזיר" אין הוא מקבל על עצמו נזירות, והדבר נחשב כסיפור דברים בעלמא, וכן מי שקורא בתורה את פרשת נזיר אינו מקבל על עצמו נזירות בכך.

משום כך נראה כי לדעת בית שמאי האדם שמתאר מצב שבו מישהו שאינו יכול לעשות כן (פרה, דלת, גוי) מקבל על עצמו נזירות, הוא מבקש לומר שראויה לחול נזירות במציאות הזו, ובכך הוא מקבל על עצמו את אותה נזירות.