נזיר דף כט - חינוך הבנות

  • הרב אביהוד שורץ

המשנה בדף כ"ח ע"ב מחדשת, שהאב רשאי להדיר את בנו בנזיר. הנחה זו מעוררת כמה שאלות: האם יכול האב להדיר אף את בתו בנזיר? ומה דין אם המבקשת להדיר את בנה? הגמרא מניחה שלא, ומביאה לכך שני טעמים: לדעת ר' יוחנן, נאמרה הלכה למשה מסיני שהאב מדיר את בנו, ולא ניתן להרחיבה מעבר לכך; ואילו לדעת ריש לקיש, האב מדיר את בנו בנזיר מדין חינוך, ומצות חינוך נוהגת רק באב ובנו, אך לא באב ובבתו, ואף לא באם ובבנה.

האם יש להבין את דברי ריש לקיש כפשוטם? האמנם אין מצוה על האב לחנך את בנותיו, ואין מצוה על האם לחנך את בניה? מדברי הרא"ש (בתוספות, המצוטט בשטמ"ק) נראה שאמנם הבין כך:

"בנו חייב לחנכו במצות - כדי שיהא מלומד לעשות מצוה כשיגדיל אבל בתו אינה חייבת כל כך במצות שיחייב האב לחנכה".

אמנם, הרא"ש מקשה על סברתו מסוגיה "מענייני דיומא" – מפורש בפרק שמיני במסכת יומא כי מחנכים קטנים וקטנות להתענות בראש השנה, וכיצד נאמר איפוא שאין מצות חינוך בבת?! הרא"ש מיישב:

"ויש לומר דשמא חינוך דתענית שאני דדבר קל הוא לשמור בתו בכך ... ועוד יש לומר דשאני גבי תענית יום הכפורים שהאשה חייבת כמו האיש ולכך צריך להרגילה כדי לעשות כשתגדיל".

מדברי הרא"ש עולה, שעיקר הדין הוא שמצות חינוך אינה נוהגת בבנות, אלא שבחינוך לתענית יום הכיפורים הדין שונה. גם הרמב"ן באותה הסוגיה ביומא (מלחמות ה', דף ד' באלפס) קבע, כי אכן להלכה עיקר מצות חינוך היא לבנים ולא לבנות.

עם זאת, מדברי הפוסקים נראה שלהלכה מצוה חינוך אכן נוהגת בבן ובבת כאחד. בניגוד לפשטות דברי הרא"ש, שראה בסוגייתינו בנזיר, הקובעת שאין מצות חינוך בבנות, את הכלל, ובסוגיה ביומא, הקובעת שיש מצות חינוך בבנות, את היוצא מן הכלל, כתב המגן אברהם (אורח חיים, שמ"ג ס"ק א'):

"ואפשר דכל המצות דמי ליום הכיפורים וצריך לחנכם".

כלומר, מצות חינוך נוהגת גם בבנות, אלא שדווקא במצות נזיר אין חובה לחנך את הבנות.

אלא, שנראה שכל הדיון הנ"ל נוגע אך ורק לגדר הפורמאלי מדרבנן במצות חינוך, אך לא לעיקרון היסודי העומד בבסיסה של מצוה זו. בנוגע ליסוד מצות חינוך כתב הרב אשר וייס (מנחת אשר בראשית, כ"א):

"אך לדידי נראה פשוט וברור דשורש מצוה זו דאורייתא היא, ומקורה במקרא מלא דכתיב: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו" (בראשית יח, יט) ... אלא, דמדאורייתא מצוה זו מסורה לאב לחנך לפי דעתו והבנתו, ומתקנת חכמים יש גדר ברור מסויים ומוגדר בחיוב זה, דכחיוב הגדול במצוות מדאורייתא, כך החיוב הקטן במצוות מדרבנן מדין חינוך". 

אברהם אבינו, המחנך הדגול, הוא זה שהנחיל את חובת חינוך הילדים לעם ישראל לדורי דורות. כאמור, בכל הנוגע למצוה זו, הדעת נותנת כי אין כל הבדל בין הבן והבת. רצונו של כל הורה להוביל את צאצאיו בדרך הישר, והדבר נכון באותה המידה לבנים ולבנות. ואמנם, כבר המשך חכמה עמד על כך שעיקר מצות חינוך דאורייתא נלמדת מאותו פסוק לגבי אברהם אבינו, וקישר זאת אף לסוגייתינו:

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וכו'. הנה חינוך מצוה לבנים במצות עשה לא נזכר, רק עשה ד"ולמדתם את בניכם" (דברים יא, יט), הוא בתלמוד תורה. ואמרו בנזיר דף כ"ט דהאב חייב לחנך בנו במצוות, ואין האשה חייבת לחנך בנה במצוות, פירוש דהוה כמו מצות עשה של תלמוד תורה, דהאשה פטורה. ומקור מצות חינוך במצות עשה, מקורו בזה הפסוק מאברהם אבינו שצוה את בניו בקטנם על המצוות ... וכאן משמע שאף לבנות מצוה על האב. ויעוין מגן אברהם, דרק בנזיר אין מצוה על בתו, וכן משמע בגמרא שם, ואין מקום להאריך".

למדנו איפוא, שהגדר הפורמאלי של מצות חינוך אולי מצומצם רק לחלק מן המצוות, אך מהותה של המצוה, והדרישה להוביל את הילדים בדרך ה', נכונה באותה המידה ביחס לבנים וביחס לבנות, כפי שלמדנו מאברהם אבינו.

בהחלט ייתכן שהדברים נכונים גם ביחס לחובה על האֵם להיות שותפה בחינוך הילדים. אמנם, היא אינה כלולה בגדר הפורמאלי של המצוה, אך משימת ההליכה בדרך ה' היא משימה משותפת לשני ההורים.