נזיר דף לא – הקדש טעות

  • הרב אברהם סתיו

במשנה (ל ע"ב-לא ע"א) נחלקו בית שמאי ובית הלל:

בית שמאי אומרים: הקדש טעות - הקדש, וב"ה אומרים: אין הקדש.

כיצד? אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש, ויצא לבן - בית שמאי אומרים: הקדש, ובית הלל אומרים: אינו הקדש.

דעת בית הלל מובנת מסברא: האדם ניסה להקדיש "שור שחור שיצא ראשון", אך המציאות היא ששור כזה אינו קיים, וממילא דיבורו חסר משמעות ובטל מאליו. אך מה סבורים בית שמאי? מהי משמעות הקביעה "הקדש בטעות הקדש"?

ננסה לברר שאלה זו מתוך בירור עובדתי-הלכתי פשוט: איזה מן השוורים קדוש לדעת בית שמאי - השור הלבן שיצא ראשון או השור השחור שיצא שני?

הראשונים נחלקו בשאלה זו. התוספות (לג ע"א) כתבו שלדעת בית שמאי השור הלבן שיצא ראשון הוא הקדוש, ואילו השיטה מקובצת (לא ע"א) כתב שהשור השחור שיצא שני הוא שקדוש.

מה ההבדל בין שתי השיטות? נראה כי לדעת השיטה מקובצת, האדם הקדיש בסופו של דבר את השור השחור שלו. העובדה ששור זה יצא שני ולא ראשון מהווה "טעות" שפוגמת בדעת האדם, אך אין היא פוגמת בעיקר הדיבור ומעשה ההקדשה המתייחס לשור השחור.

לדעת התוספות, לעומת זאת, אנו מתעלמים מדבריו של האדם ומתמקדים בכוונתו. למרות שהדיבור של האדם התייחס בפירוש דווקא לשור השחור, אנו מבינים שדעתו הייתה להקדיש את השור הראשון שייצא ולכן אנו מיישמים את דבריו ביחס לשור הלבן.

כדי לחדד הבחנה זו נזכיר סוגיה נוספת המצטטת את משנתנו. הגמרא בבבא בתרא (קכ ע"ב) מביאה את משנתנו כראייה לכך שלדעת בית שמאי "אין שאלה בהקדש". דהיינו, אדם שהקדיש בטעות לא יכול לבטל את מעשה ההקדשה.

קל להבין את דברי הגמרא לאור השיטה מקובצת. שהרי לדעת השיטה מקובצת משנתנו היא דוגמה מושלמת למצב שבו היה דיבור גמור של הקדש ("שור שחור הרי הוא הקדש"), אלא שהייתה טעות בניתוח הנסיבות (האדם חשב שהשחור יצא ראשון, ולמעשה הוא יצא שני), אך לדעת התוספות מדובר לכאורה במקרים שונים ביותר: משנתנו דנה באדם אשר דיבורו לא היה תקין (הוא ביטא בשפתיו אודות השור הלבן ולא השחור) ואנו מקיימים את דבריו מכוח כוונתו (להקדיש את השור שיצא ראשון), ואילו המקרה של "שאלה" הוא מקרה הפוך, וכך אכן הקשו התוספות (ב"ב שם):

תימה: אדרבה מכאן יש להוכיח שיש שאלה בהקדש, דהא מוקמינן התם מילתייהו דבית שמאי דכי אמר שור שחור שיצא מביתי יהא קדוש ויצא לבן כגון דאמר אילו הייתי יודע שיצא לבן לא הייתי אומר שחור אלא לבן ואומרים ב"ש הקדש משום דדעתו ומחשבתו מבטלת אמירתו והכא נמי כי נשאל על הקדש כי אמר אדעתא דהכי לא קדשי נתיר לו כיון דאזלי ב"ש בתר מחשבה!

ותירץ ר"ת כיון דאמרי ב"ש מחשבתו מבטלת אמירתו למיהוי הקדש כל שכן שתבטל אמירתו את מחשבתו שאומר אדעתא דהכי לא נדר.

התוס' עומדים על כך שהמקרה של "שאלה" הפוך מן המקרה של "הקדש טעות" כפי שהם מבינים אותו - בהקדש טעות בית שמאי סבורים שהמחשבה גוברת על הדיבור, ואילו בשאלה הם סוברים שדווקא הדיבור הוא הגובר על המחשבה. תירוצו של רבנו תם הוא שלדעת בית שמאי די באחד מן הגורמים, הדיבור או המחשבה, כדי להחיל את ההקדש, ולכן הם מחמירים בשני המקרים. אך כפי שראינו לעיל, סוגיה זו תתיישב טוב יותר לדעת השיטה מקובצת, שסבור שגם ב"הקדש טעות" סבורים בית שמאי שהדיבור מבטל את המחשבה.