נזיר דף לד – "שני חרצנים וזגן"

  • הרב ירון בן צבי

סוגייתנו עוסקת באיסורי הנזיר. שלושת האיסורים בפרשת הנזיר (במדבר פרק ו) הם טומאה למת, תגלחת שער הראש ואכילת היוצא מן הגפן; לדעת רבי אלעזר בן עזריה - הנזיר חייב מלקות רק אם אכל לכל הפחות שני חרצנים וזג אחד ביחד.

מהמחלוקת בין רבי יהודה לרבי יוסי בהמשך המשנה, לגבי השאלה מה נקרא זגים ומה נקרא חרצנים, ניתן להבין כי רבי אלעזר בן עזריה סבור כפי שיטתו של רבי יוסי. כלומר, דבריו של רבי אלעזר בן עזריה מלמדים אותנו שאף אם הנזיר לא אכל כזית שלם אלא אכל זג ושני חרצנים הוא מתחייב מלקות – כך הדין הוא משום שבכך צורת ברייתו של הענב וכדין בריה שניתן להתחייב גם בפחות מכזית בדבר שהוא חשוב. כעין גישה זו אחזו גם בעלי התוספות שכתבו (ד"ה וחייב על היין) כי רבי אלעזר בן עזריה סבור כרבי יוסי שהזג היא הקליפה של הענב והחרצנים אלו הם הגרעינים.

מדבריו של רבי אלעזר בן עזריה אנו למדים כי לשיטתו אם אכל הנזיר אף יותר מכזית של חרצנים או יותר מכזית של זגים (בנפרד כל אחד) אין הוא לוקה, זאת משום שמעשה זה איננו מוגדר כאכילה שאסרה התורה, ורק במידה והוא אכל שני חרצנים וזג הוא מתחייב; הסבר זה מקבל חיזוק מהגרסה שבמשנה ובתלמוד הירושלמי שנאמר שם "עד שיאכל שני חרצנים והזג שלהן", ומגרסה זו משמע כי דווקא הזג שלהן – כלל את כל מה שהיה בתוך הענב. לא רק זה מובן מדברי המשנה אלא אף הטענה שדעתו של רבי אלעזר בן עזריה היא כדעת רבי יוסי מוכח מכך, שהרי רק לפי הסבר זה יכול נזיר לאכול שני חרצנים מאותו הענב.

דבריו של רבי אלעזר בן עזריה מחד מקילים עם הנזיר במידה שאכל הנזיר יותר מכזית חרצנים או זגים אך מאידך מחמירים על הנזיר שאם אכל זג וחרצנים אף פחות מכזית הוא מתחייב במלקות.