נזיר דף לו - היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר [א']

  • הרב אביהוד שורץ

הסוגיה בדפים ל"ו-ל"ז היא מסוגיות היסוד בהלכות תערובות. תערובת, כשמה כן היא, נוצרת כאשר איסור מתערב בהיתר ואין אפשרות להבחין ביניהם. כאשר האיסור מרובה מן ההיתר, ברור ש'תערובת' זו אסורה, שכן קיימא לן בכל מקום שהולכים אחר הרוב. השאלה היא מהו הדין כאשר ההיתר מרובה והאיסור מועט? לכאורה, גם במצב כזה יש להורות שההיתר מבטל את האיסור, וממילא להתיר את התערובת כולה. אלא, שסוגייתינו (והסוגיה המקבילה בפסחים מד') סוקרת סידרה של מקורות שמהם עולה כי לא תמיד האיסור מתבטל ברוב ההיתר. לאי-הביטול עשויות להיות שתי סיבות:

א. היתר מצטרף לאיסור.

ב. טעם כעיקר.

ביאורם של שני המושגים עומד במוקד המחלוקת המרכזית בראשונים בעניין זה, ובכך נעסוק בצמד העיונים הבאים. בעיון זה, נתמקד בשיטתו המחודשת של רש"י בהבנת שני המושגים, ובעיון הבא נזכיר דעות נוספות בין הראשונים. 

לדעת רש"י (פסחים מ"ב-מ"ד) לפנינו שתי הלכות שונות לחלוטין. דין היתר מצטרף לאיסור הוא חידוש נקודתי במספר תחומים הלכתיים מצומצמים, ומשמעותו – האוכל חצי זית איסור עם חצי זית היתר לוקה על הכל. רש"י מדגיש, שאין כל חיבור או זיקה בין האיסור וההיתר, ועצם העובדה שאוכל אותם יחד מצרפת אותם. בלשונו של רש"י (פסחים מג ע"ב, ד"ה אין היתר):

"אכל חצי זית חלב וחצי זית בשר בבת אחת - אין היתר משלים את שיעור האיסור לחייבו, חוץ מאיסורי נזיר, שאם אכל חצי זית ענבים וחצי זית לחם בבת אחת – חייב".

כמובן, מדובר על חידוש עצום – אין כל גורם המקשר בין הענבים ובין הלחם, ובכל זאת חייבים על הכל! כנראה, על פי רש"י, התורה אסרה על הנזיר כל מגע עם יין או ענבים, מבלי קשר לשיעורם; אלא שמכיוון שעל פי ההלכה כאשר אין אוכלים כזית, הרי שלא התבצע "מעשה אכילה", די אפילו בחלק קטן של ענבים על מנת לחייב, ובלבד שהתבצע מעצם אכילה בצירוף הלחם או מאכל היתר אחר שאכל הנזיר.

הבנה מחודשת זו בדין היתר מצטרף לאיסור, מאפשרת לרש"י להוסיף ולחדש בהבנת המושג טעם כעיקר, וכך כתב:

"ליתן טעם כעיקר - לעשות טעמו של איסור כעיקרו וממשו ... חייב - בכזית מהן, והא לאו משום היתר מצטרף לאיסור הוא, אלא משום דאיתעביד ליה כוליה איסור".

לדעת רש"י, כאשר טעם האיסור ניכר ומורגש בתערובת, הרי שההיתר הופך להיות אסור. יודגש: בדין "היתר מצטרף לאיסור", ההיתר משלים לכזית אף בלא נתינת טעם, אלא שזהו חידוש בהלכות נזיר בלבד, ואולי בעוד תחום אחד או שניים. לעומת זאת, דין טעם כעיקר הוא דין כללי, הנוגע לכל איסור שהתערב בהיתר.

ביסוד דברי רש"י הציע מו"ח הרב שלמה לוי לבאר כי הטעם הוא מגדיר את המאכל. הטעם הוא ה"נשמה" של המאכל, והוא הקובע את זהותו. לכן, לדעת רש"י, אם בפועל ישנו טעם איסור, הרי שהמאכל כולו – לרבות ההיתר שבו – אסור.

רש"י מדגיש, שחייבים על אכילת מאכל שיש בו טעם איסור אף אם בפועל במסגרת אכילת "כזית" יאכל גם חלק מן ההיתר. ובכן, אף כאן לשיטת רש"י ההיתר מצטרף לאיסור, אלא שכאמור, מדובר על צירוף המבוסס על נתינת הטעם, שכן הטעם הוא העיקר.

ראשונים רבים חלקו על דברי רש"י, ולדעתם אין לחייב על אכילה מן התערובת, אלא אם כן נאכל בפועל כזית מן האיסור. לשיטתם נייחד את העיון הבא.