נזיר דף מג - טומאת כהן לקרוביו

  • הרב אביהוד שורץ

הגמרא בדפים מג'-מד' מצטטת ברייתות סותרות בעניין טומאת כהן לקרוביו: על פי ר' אליעזר בן יעקב, חייב הכהן להיטמא לקרוביו כל עוד חלה עליו מצוות הקבורה, דהיינו אם קיים רוב מניינו ובניינו של מת. לעומתו, חידש רב חסדא בשם רב, ומקורו בברייתא בשם ר' יהושע בן אלישע, שאם חסר חלק כלשהו מגוף המת, שוב אין היתר לכהן להיטמא לקרובו.

הראשונים נחלקו בהכרעת ההלכה במחלוקת זו: הרמב"ם (אבל, ב' י"ד), הרמב"ן (בתורת האדם) והרא"ש (הלכות קטנות – הלכות טומאה, סימן ז') קבעו, שהלכה כדברי רב חסדא, שאין הכהן נטמא אם חסר חלק כלשהו מן הגופה. הראב"ד (על הרמב"ם שם) העיר, שהרי"ף פסק כדעה החולקת, שבמידה ורוב מניינו ובניינו של מת קיים – הכהן נטמא; כך פסק גם המאירי. השולחן ערוך (יורה דעה, שע"ג ט') מפעיל בעניין זה את כלל הפסיקה הקבוע להכריע על פי רוב דעות בין "שלושת עמודי ההוראה", ועל כן קובע שאם הרמב"ם והרא"ש חלקו על הרי"ף, הלכה כמותם.

בשו"ת שבט הלוי (ג' קס"א), אמנם, נקבע שיש לצרף את דעת הרי"ף והראב"ד לספיקות.

כך, למשל, אם אנשי החברה-קדישא אינם יודעים בוודאות האם חסר חלק מן הגופה, רשאי הכהן להיטמא מדין ספק ספיקא: שמא הגופה אינה חסירה, ואף אם היא חסירה, שמא הלכה כדעת הרי"ף והראב"ד. כמו כן, נוטה שבט הלוי להקל אם החיסרון מן הגופה הוא קטן מאוד, גם כאן מכוח צירוף של ספיקות שונים. בדעה זו האחרונה אחזו גם פוסקים נוספים (ראה שו"ת ציץ אליעזר, ט' מ"ח), שנקטו שכל שהחיסרון בגופה איננו מורגש ובולט לעין (ועיין שם שדן בעניין איבר פנימי שנחתך מן המת בניתוח, בחייו או לאחר פטירתו), אין לראות בכך חיסרון הפוטר את הכהן מן המצוה להיטמא לצורך הקבורה.   

לכאורה, הלכה זו מחודשת טובא: הכהן הצטווה להיטמא לקרובו כדי שיוכל לטפל בסדרי קבורתו, שכן מצות קבורה מוטלת בראש ובראשונה על יורשי המת. היות שמוסכם לכולי עלמא שמצות קבורה קיימת ברוב מניין ובניין, מה ראתה תורה לפטור את הכהן מטומאה זו אם חסר חלק קטן מן הגוף?!

בשאלות הנוגעות לאבלות ולקבורה, קיבלו ברבות מקהילות ישראל את הכרעותיו של הרב יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי, מחבר הספר "גשר החיים". גם מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל, נוהג היה להכריע הלכה למעשה על פי המובא בגשר החיים. גם בנידוננו, נדרש הרב טוקצ'ינסקי לקושיה זו (גשר החיים חלק ב', פרק י"ב סעיף ג'), והציע ליישבה על פי הבחנה בין שתי רמות של מצות קבורה. לדבריו, ישנה מצות קבורה בסיסית המחייבת להביא לקבר ישראל כל אדם מישראל, ומצוה זו נוהגת כל עוד ראשו ורובו קיים. אלא, שבהיות מצוה זו מצוה כללית, היא אינה מוטלת דווקא על הקרובים, אלא על כל מי שהיכולת בידו.

בד בבד, קיימת מצות קבורה ייחודית המוטלת על הקרובים, והיא גם המתירה לכהנים להיטמא לקרובי משפחתם. אלא, שביחס למצוה ייחודית זו, חידשה תורה כי היא נוגעת אך ורק למת שלם, ולא למת שחסר ממנו כלשהו.

ניתן היה להציע הסבר וניתוח להבחנה זו בין שתי מצוות קבורה, אך בעניינים אלה לעיתים מוטב להסתפק בעצם ההבחנה ההלכתית, ולא לחדש מדעתנו סברות הנוגעות למעמדו של הגוף לאחר הפטירה, ולזיקת קרוביו אליו דווקא בהיותו שלם. ארמוז רק, שלעניות דעתי הדבר קשור לטעמי מצות קבורה, ולשאלת כבוד המתים וכבוד החיים, אך כאמור אבקש שלא להרחיב בכך יותר.