נזיר דף נד – 'חרב כחלל'

  • הרב ירון בן צבי

במשנה שבסוגייתנו אנו למדים על טומאות שאם נטמא בהן הנזיר הוא אינו מגלח עליהן. הסיבה שאין לכך היא משום שעקרונית הוא מחוייב לגלח רק על טומאות מן המת1, וכפי הכתוב בתורה (במדבר, ו, ט): 'וכי ימות מת עליו'

בין הרשימה המובאת במשנה מוזכר שאם נטמא נזיר מכלים (ולא מן המת עצמו) אין הוא מגלח על טומאה מגע זו. משנה זו שופכת אור על דיון בסוגיית "חרב כחלל" . נבהיר: משמעו של המושג 'חרב כחלל' הוא שלחרב אשר נגעה בגופת מת יש דין כאילו היא עצמה מהווה גופת מת ולמעשה כל דיני הטומאה השייכים בגופה נכונים גם לגבי אותה החרב. דהיינו, בדרך כלל מאופיינת העברת טומאה בירידה ברמת הטומאה. על כן, ברוב המקרים גופת מת נחשבת 'אבי אבות הטומאה', ומי שייטמא על ידי גופה כזו ייחשב 'אב הטומאה' שיכול לטמא חפץ אחר אך אינו יכול ליצור אב הטומאה כמותו וכו'. המשמעות של דין 'חרב כחלל' היא שלמרות העברת הטומאה, עדיין היא מוגדרת כשווה לטומאה של המת ולא כפי שבדרך כלל הטומאה יורדת בעת שהיא מועברת.

במסגרת עיוננו, לא נעמיק בדיון סביב 'חרב כחלל' אלא נתייחס רק לנקודה מסויימת והיא בשאלה האם יש שוני בין חרב ובין גופת המת. כלומר, האם החרב נעשית ממש כמו הגופה לכל דבר ועניין או רק לעניין טומאה?

על שאלה זו נראה שניתן להשיב מהאמור במשנה שבסוגייתנו, משום שנזיר נטמא רק מטומאת גופת המת ולא מכלי מתכות ומסתבר לומר שבכלל זה גם חרב. יחד עם זאת, רבנו תם כותב כי נזיר כן מגלח אם נטמא במגע מחרב.

אמנם אפשר לומר כי לדעת רבנו תם הכלים המדוברים במשנה לא מוגדרים כחרב, משום שהגדרת חרב היא רק 'כלי שהיה במגע ישיר עם המת'2 ולא כלי שנטמא בעקיפין3. לכן רק כלי שמוגדר כחרב, שנגע במת עצמו, נזיר מגלח עליו.

________

[1] ולא על כל מה שמטמא טומאת מת.

[1] לדעת הר"י מסימפונט (אהלות פרק א משנה ב) חרב הופכת לאבי אבות הטומאה רק אם באמצעותה נהרג המת.

[1] אמנם יוקשה לומר כן משום שרבנו תם בפירושו כתב כי חרב נטמאת גם באוהל. (דף כ ע"א).