נזיר דף נז - איסור הקפת הראש – טעמא דקרא

  • הרב אביהוד שורץ

הנזיר מצווה לגלח את כל שיער ראשו. על פי ההלכה, אסור לאדם להקיף פאת ראשו, דהיינו לגלח את כל שערותיו. העובדה כי הנזיר נצטווה על כך מובילה את הגמרא לאורך המסכת לדון מספר פעמים באיסור הקפת הראש ובדיני מצות עשה הדוחה לעיתים את איסור לא תעשה. הסוגיה המרכזית במסכת בענייני הקפת הראש היא סוגייתינו בדפים נז-נט.  

איסור הקפת הראש נזכר בתורה בפרשת קדושים (ויקרא יט, כז):

"לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ"

הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה מ"ג) ובמשנה תורה (הלכות עבודת כוכבים, י"ב א') הסביר שטעמו של איסור זה הוא כדי שלא להידמות לכמרי עבודה זרה, שנהגו להקיף את פאות הראש ולהותיר רק את השיער העליון שבראש. בספר המצוות מסביר הרמב"ם, שטעם זה עומד ביסוד מחלוקת התנאים והאמוראים בעניין הקפת כל הראש:

"והאזהרה מזה גם כן כדי שלא נתדמה לעובדי עבודה זרה, כי כן היו עושים כומרי עבודה זרה שהיו מגלחים שער הצדעים לבד. ולכן הוצרכו שיבארו במסכת יבמות (ה, א) ואמרו הקפת כל הראש שמה הקפה, כדי שלא תאמר כי תכלית מה שיישמר הוא גלוח הצדעים והניח שאר השער כמו שיעשו כומרי עבודה זרה אמנם כשיגלח הכל אין בזה דמיון בהם הנה הודיענו שאינו מותר לגלח הצדעים בשום פנים לא בייחוד ולא עם הראש".

כלומר, אף שהמגלח כל שער ראשו אינו נדמה לכומרי עבודה זרה, סוף סוף פסקינן להלכה כי הדבר אסור.

בשו"ת קול מבשר (א, יח) לרבי משולם ראטה מתוארת השלכה הלכתית מרחיקת לכת לכך שמדובר על איסור שיסודו בהתרחקות מעבודה זרה. ר' משולם מצטט מן התשב"ץ, שהעיד על אלה שמקצצים פאותיהם ש"הרי הם כאילו עברו על כל התורה". הרב ראטה תמה: אנו פוסקים להלכה שהמומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה, ומדוע התשב"ץ מחמיר כל כך על המקצצים פאותיהם?! על כך הוא משיב:

"ולכאורה יש לומר דלדעת הרמב"ם טעם איסור גילוח פאות הראש והזקן הוא משום שכן היה דרך כומרי עבודת כוכבים, אם כן הוא משום לתא ואביזרא דעבודה זרה, ומומר לעבודה זרה הוא מומר לכל התורה כולה".

אמנם בהמשך בדבריו נסוג מרעיון מחודש זה, אך הדברים בהחלט מעניינים.

הטור (יורה דעה, קפ"א) החליט להעלות אגב הלכה זו שאלה עקרונית בעניין טעמי המצוות. הוא מצטט את הרמב"ם, ומקשה:

"גם באלו כתב הרמב"ם שאסרם הכתוב מפני שעושין כן עובדי כוכבים ע"כ וזה אינו מפורש ואין אנו צריכים לבקש טעם למצות כי מצות מלך הם עלינו אף לא נדע טעמן".

הבית יוסף שם מבקש להליץ בעד הרמב"ם, שכידוע הרבה לעסוק בטעמי המצוות, ובתוך דבריו מציע שהטעם שכתב הרמב"ם איננו חידוש משלו, אלא מפורש בכתוב:

"ומכל מקום במצות האלו נראה לי שלא נתן בהם טעם הרמב"ם מדעתו אלא מדעת הכתוב, שמצאן מוקפות מלפניהן ומלאחריהן ממצות הנאסרות משום חוקי הגוים שהרי כתוב לפניהם "לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו" (ויקרא יט, כו), ואחריהן כתוב "ושרט לנפש וכתובת קעקע" (ויקרא יט, כח), והרי זה כמפרש שהקפת הראש והשחתת הזקן נאסרו מפני שהיו עושין כן עובדי עבודה זרה וכומריהם".

לפנינו תפיסה מעניינת ביותר לגבי לימוד פשוטו של מקרא, שלפיה הסקת מסקנה מהקשר הדברים, הרי היא כמפורשת בכתוב.

בתורת הקבלה והחסידות ייחסו חשיבות רבה לעניין הפאות והזקן. צורתם הטבעית של הפאות והזקן כהולכות ומשתלשלות מן הראש כלפי מטה מבטאות, על פי הקבלה, את החיבור שבין עליונים ותחתונים, ואת היכולת לקשר בין הקדושה העליונה, שבאה לידי ביטוי ב"מוחין", דהיינו בראש, ובין עולמות הפעולה והמעשה, המתבטאים בגוף האדם. השערות הארוכות מבטאות את ה"שיעורים", דהיינו את המידות שתפקידן להגדיר, לתחום ולצמצם. עולם המוחין הוא עולם אין סופי, אך כדי לחברו לחיי המעשה חובה לקצוב לו שיעור. משחק המילים שבין השיעורים והשערות מתקשר באופן ישיר לעניין זה.

ושמא יש להוסיף ולדרוש ולכוון את דברי החסידות עם דבריו של הרמב"ם. הפאות הארוכות והזקן מהוות סימן היכר לבני העם היהודי, ומבדילות בינינו ובין עובדי עבודה זרה. הבדלה זו היא בחזות החיצונית, אך היא משקפת את אותו הבדל פנימי שעליו דיברה החסידות: בעוד שהעבודה זרה פעמים רבות מנתקת בין המעשה והמחשבה, בין הקדושה ובין עולם המעשה; הרי שהיהדות מבקשת לחבר ביניהם, ולקדש ולרומם את עולם החול. ה"סימנים" החיצוניים אינם אלא השתקפות של הבדל רוחני יסודי ועמוק שבינינו ובין העמים.