נזיר דף סד - פינוי קברים

  • הרב אביהוד שורץ

המשנה בדף סד ע"ב עוסקת בקבר הנמצא במקום שבו לא היה אמור להיות קבר ובשאלה האם ובאילו מצבים מפנים משם את הקבר. סוגיית פינוי קברים היא סוגיה מורכבת ומסועפת, שנכתבו אודותיה חיבורים שלמים. שאלה מרכזית בסוגיה זו היא האם האיסור לפנות קבר הוא איסור מן התורה, או שמא מדרבנן בלבד. אף שהסכמת רוב הפוסקים שמדובר על איסור דרבנן, בדרך כלל החמירו בו מאוד, וכדרך שכתב בשו"ת שרידי אש (חלק ב' סימן ק' – "קונטרס פינוי עצמות"):

"פינוי עצמות המתים מקבר לקבר, אף שהוא הלכה מפורשת בש"ס ופוסקים, נתן ענין לרבותינו ז"ל למן גדולי הראשונים ועד אחרוני-האחרונים לענות בו. ואף שכל עיקרו של האיסור אינו אלא מדרבנן, מכל מקום החמירו בו רבותינו הפוסקים שבכל דור. לפי שמצינו לחז"ל שהקפידו מאד על כבוד המתים, והמשילו עון ביזוי המתים לעון שפיכת דמים, והוא מן הדברים שנפשו של כל חי חרדה עליהם וכל אדם מצטער ובהול על כבוד מתו יותר מעל ממונו, ומכל שכן הנפש הישראלית מצטערת הרבה בצער הגוף המת ובזיונו".

האם סוגייתנו, שעיקר עיסוקה בשאלת חשש הטומאה במקום שבו נמצאה "שכונת קברים", עשויה להיות קשורה לשאלה העקרונית ביחס לפינוי קברים? הרב משה פיינשטיין (אגרות משה, יורה דעה א' רמ"ב) סבר שכן.

הרב פיינשטיין עומד על כך, שהאיסור לפנות את המת מקברו נזכר בשולחן ערוך (יורה דעה) פעמיים. בסימן שס"ג (סעיף א') נפסק:

" אין מפנין המת והעצמות, לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי לקבר בזוי, ולא מבזוי למכובד, ואין צריך לומר ממכובד לבזוי. ובתוך שלו, אפילו ממכובד לבזוי, מותר, שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו. וכן כדי לקוברו בארץ ישראל, מותר".

ואילו בסימן שס"ד (סעיף ב') נפסק:

"קבר הידוע, אסור לפנותו; פינהו, מקומו טמא ואסור בהנאה".

עיון בדברי הבית יוסף ילמד, שאף שלפנינו שתי הלכות זהות, לכאורה, מקורותיהן שונים. את ההלכה שבסימן שס"ג למד השולחן ערוך מן הירושלמי. ברם, את ההלכה שבסימן שס"ד למד השולחן ערוך מן הגמרא במסכת סנהדרין (דף מ"ז), אשר בדומה לאמור בסוגייתנו מבחינה בין קבר "הנמצא", דהיינו שמצוי במקום שלא אמור להיות בו, כגון באמצע דרך הרבים, או בתוך שדהו של אדם שלא ברצונו, ובין קבר "הידוע", אשר נמצא במקום שככל הנראה יועד מלכתחילה לצורך הקבורה.

מהו איפוא החילוק בין שתי ההלכות? הבית יוסף בסימן שס"ג מסביר:

"וכתב הכל בו הטעם שאין מפנין המת ממקום למקום לפי שהבלבול קשה למתים מפני שמתייראין מן יום הדין וזכר לדבר "ישנתי אז ינוח לי" (איוב ג, יג) ובשמואל הוא אומר "למה הרגזתני לעלות... (שמואל א, כח, טו)"

אין לנו עסק בנסתרות ובעולמם של המתים, אך נראה בפשוטם של דברים שלאחר שהמת שב אל העפר שממנו נוצר, שוב לא נוח לו כאשר מוציאים אותו מקברו.

אחת ההקלות המרכזיות בעניין זה של פינוי קברים מבוססת על הטעם של חרדת הדין.

הנודע ביהודה (מהדורה קמא, יורה דעה פ"ט) קבע, שלאחר שנתעכל הבשר ונותרו בקבר עצמות בלבד, שוב אין חרדת הדין. מסתבר, שגם ניוול המת במצב כזה הנו פחות חמור, ועיקר הניוול הוא כאשר פותחים את הקבר טרם עיכול הבשר.

אלא, שבצד טעם זה טוען הרב פיינשטיין באותה תשובה כי פינוי המת מקברו אסור מסיבה בסיסית הרבה יותר, והיא – ביטול מצות קבורה:

"וכיון שזה ודאי שחיוב קבורה הוא שיהיה קבור כל הימים עד שיחיו המתים ... נמצא שכל פותח קבר עובר על מצות עשה דקבורה, בידים ואין צורך לנו לשום טעם במה שאסור לפנות המת ממקום למקום דאין לך טעם גדול מזה במה שעוקר בזה מצות עשה דקבורה. ואף שדעתו לחזור ולקברו – אין מקום להתיר..."

ובכן, מעבר לחשש ניוול המת וחרדת הדין, קיים איסור לבטל את מצות הקבורה!

בנקודה זו, שב הרב פיינשטיין אל סוגייתינו בנזיר, ומתוך כך מבאר את ההבחנה בין שתי ההלכות שבשולחן ערוך:

"וניחא מה שהדין דאין מפנין המת הביאו [=השולחן ערוך בסימן שס"ג] מירושלמי וממסכת שמחות, והא משניות מפורשות הן בנזיר דף ס"ד ובאהלות וסוגיות שלמות בנזיר, וכן בסנהדרין שם קבר הידוע אסור לפנותו?!

אבל לפי זה, הם שני דינים. שדין דהמשניות בנזיר והא דקבר הידוע דסנהדרין הוא שלא לצורך המת אלא שבעל השדה אין רוצה שיהיה הקבר בשדהו או שרוצים לטהר את המקום, שבזה אסור מעצם דין דקבורה ואין צריך לטעמים שנאמרו [=ניוול המת וחרדת הדין].

אבל היכא שהוא לצורך המת הוא איסור אחר, שלא נאמרו אלא בירושלמי ומסכת שמחות ומצד הטעמים שנאמרו בהם.

וגם בשולחן ערוך נאמרו בב' סימנים: בסימן שס"ג דין פנוי שלצורך המת, ובסימן שס"ד איסור קבר הידוע לפנותו שלא לצורך המת".

בהמשך דבריו שם מסביר הרב פיינשטיין את הנפקא-מינה להלכה בשאלת גדרי ההיתר לפנות מצד מצות קבורה ומצד ניוול המת, אך העיקר לענייננו הוא, שסוגייתנו שימשה עבורו מקור כדי לעגן את ההבנה שלפיה קיים טעם עצמאי באיסור פינוי המת, מצד ביטול מצות הקבורה.