נטייתו הדתית של משה לפני התגלות ה' אליו

  • הרב אמנון בזק
א. בין פרק ב' לפרק ג'
על רבים ממנהיגי ישראל אין המקרא מבאר מדוע בחר בהם ה', ואין ידוע לנו דבר על אודותיהם קודם בחירתם. דרך משל, אין התורה מספרת דבר על אישיותו של אברהם בטרם התגלה אליו הקב"ה וציווהו "לך לך",[1] ובספר שמואל לא נאמר כלום על קורותיו של דוד לפני שנמשח. לעומת זאת, התורה מאריכה בתיאור הקורות את משה רבנו קודם שפנה אליו הקב"ה. פרק ב' בספר שמות מתאר בהרחבה את אישיותו של משה, ורבות נכתב על שני הפנים הבאים לביטוי בפרק זה: הזיקה הלאומית לאחיו מבני ישראל – השתתפותו בצערם ומיאונו להשלים עם פגיעה בכבודם; והזיקה המוסרית – לעזור לחלש באשר הוא, הן כשמדובר ב"שני אנשים עברים נצים" הן כשהרועים מגרשים את בנות רעואל במדין.
בעיוננו היום נבקש לבחון פן מהותי אחר שהתגבש אצל משה עוד לפני בחירת ה' בו: אישיותו הדתית. לאורך כל פרק ב' משה פועל כאדם בעל רמה מוסרית גבוהה, אך אין ניכרת במעשיו שום מגמה דתית. אם יש ניצנים למגמה מעין זו, יש למצאם בפסוקים האחדים שלפני התגלות ה' אליו, בתחילת פרק ג':[2]
(א) וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱ‑לֹהִים חֹרֵבָה: (ב) וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל: (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה: (ד) וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱ‑לֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
מה ניתן להסיק משני הפסוקים היחידים (א, ג) העוסקים במשה לאחר סיום פרק ב' ולפני שנגלה אליו ה' בסנה?
ב. וְזֶה לְּךָ הָאוֹת
תחילה יש לעמוד על עצם הגעתו של משה להר הא‑לוהים בחורב. אין ספק שמשה עשה דרך ארוכה עד שהגיע לשם, שהרי היה עליו לחצות את המדבר ("וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר"). מדוע הרחיק משה לכת עד כדי כך? רש"י פירש: "להתרחק מן הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים". ברם, ייתכן שיש לכך עוד הסבר אחר.
נראה שהמפתח להבנת העניין טמון בשיחה שבין הקב"ה ומשה בהמשך הפרק. ה' מתגלה למשה ומטיל עליו שליחות – "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (פס' י) – אך משה מנסה להתחמק:
(יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ‑לֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:
והקב"ה משיב:
(יב) וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ‑לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:
החלק הראשון של דברי ה' מובן למדיי. משה תמה: מי אני ומה אני כי אלך בכוחותיי הדלים אל פרעה ואוציא את בני ישראל ממצרים?! והקב"ה משיבו שאין הוא הולך לבדו, אלא ה' יהיה אתו. אבל החלק השני של הפסוק מעורר תמיהה: אותו אות שנתן הקב"ה למשה כי הוא השולח אותו – "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ‑לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" – מה טיבו? מה עניין אות להר סיני?! מה חפץ באות שעתיד להתקיים רק בעוד זמן רב, לאחר שכבר ילך משה אל פרעה ויוציא את בני ישראל ממצרים?
בכמה מקומות במקרא מצינו שאדם שהיה מסופק בדבר, ביקש או קיבל אות שיתקיים בהווה, על מנת לחזק את לבו לעשות פעולה כלשהי בעתיד. התורה מזהירה מפני נביאי שקר, שעלולים לתת אותות כדי להסית את בני ישראל לעבוד עבודה זרה: "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם" (דברים י"ג, ב–ג); ברור שנתינת האות קודמת להליכה אחרי אלוהים אחרים. גדעון, שהיה מסופק אם ה' הוא המתגלה אליו ואם יהיה עמו, ביקש כמה אותות, כגון בבקשתו מן המלאך שהתגלה אליו לראשונה: "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי" (שופטים ו', יז). על חורבן ביתו של עלי נאמר לו: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת אֲשֶׁר יָבֹא אֶל שְׁנֵי בָנֶיךָ אֶל חָפְנִי וּפִינְחָס בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם" (שמ"א ב', לד). ואילו יונתן בן שאול ונערו קובעים בעצמם את האות: "וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ וְעָלִינוּ כִּי נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת" (שופטים י"ד, י). בכל המקרים הללו, ועוד במקרים רבים אחרים, האות ניתן לפני המעשה, ועשיית המעשה מותנית בקיומו של האות.
כל זה מחדד את התמיהה: כיצד העובדה שבעתיד יגיע עִם בני ישראל להר סיני מהווה עבור משה אות כבר עכשיו?
רש"י הציע שני פירושים. לפי הפירוש הראשון, המילים "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ" אינן מוסבות על המשך הפסוק – "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ‑לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" – אלא הן המשך לדברי ה' שיהיה עם משה, והאות הוא מעמד הסנה עצמו: "וזה – המראה אשר ראית בסנה – לך האות כי אנכי שלחתיך, וכדאי אני להציל: כאשר ראית הסנה עושה שליחותי ואיננו אוכל, כך תלך בשליחותי ואינך ניזוק". לפי פירוש זה, המשך הפסוק איננו אמור כלפי האות, אלא הוא תשובה לשאלה במה ראויים בני ישראל להיגאל, והתשובה הייתה: שיקבלו את התורה במעמד הר סיני. פירוש זה קשה, בין השאר כי קשה לנתק את המילים "וזה לך האות..." מהמשך המשפט.[3]
ואכן, הפירוש השני שהביא רש"י קושר את המילים "וזה לך האות..." להמשך הפסוק, אלא שהוא מפרש שהמילה "וזה" איננה מוסבת על האמור להלן, אלא על ההצלחה הראשונה של משה, שתהיה לו לאות כי בעתיד יעבדו ישראל את ה' בהר סיני: "וזה – שתצליח בשליחותך – לך האות על הבטחה אחרת שאני מבטיחך, שכשתוציאם ממצרים תעבדון אותי על ההר הזה, שתקבלו התורה עליו, והיא הזכות העומדת לישראל".[4] לפי פירוש זה, בפועל טרם קיבל משה אות, וגם בכך יש קושי.[5]
ייתכן שניתן להציע ביאור אחר. לפי הסבר זה, האות אכן ניתן כבר, ואכן עניינו לחזק את משה ללכת לשליחותו, ומהותו: עצם הגעתו של משה להר חורב! כזכור, כדי להגיע עד הר הא‑לוהים היה על משה להרחיק לכת. מן הסתם שאל משה את עצמו בהליכתו: להיכן אני הולך? מהי התחושה הזאת, הממריצה אותי ללכת הרחק הרחק, לחצות את המדבר ולהתקרב לאותו ההר? סביר להניח שמשה לא ידע לענות לעצמו על שאלות אלו, אך כעת הקב"ה מגלה לו את האמת: נמשכת להר הזה משום שבהר זה יש ייצוג של נוכחות השכינה בעולם – "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ‑לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה!". משיכתך הטבעית אל "ההר הזה" הייתה ביטוי לכמיהתך ולזיקתך לא‑ל ולמקום המייצג את השראת שכינתו.
בכך מקביל הכתוב את משה לאדם אחר, שנמשך אף הוא, בעודו שרוי בחברה אלילית, לנחלת השכינה, מבלי שקיבל ציווי כלשהו על כך. גם תרח, אבי אברהם, מצא עצמו יוצא למסע לארץ אשר תמיד עיני ה' בה: "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן" (בראשית י"א, לא). וכבר ביארנו בעיוננו לפרשת לך-לך שמשיכה זו היא הבסיס להנחה שגם אברהם הגיע למדרגה רוחנית מסוימת עוד בטרם התגלה אליו ה'. ואולם, שלא כתרח, שמשיכתו לנחלת ה' לא הייתה כנראה חזקה דייה, ונקטעה באִבָּהּ – "וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (בראשית י"א, לא) – משה הגיע בסופו של דבר להר ה', למרות המסע הארוך.
ג. וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת
נעבור עתה לפסוק השני המתאר את משה לפני ההתגלות. משה נתקל במראה המופלא של הסנה הבוער באש ואיננו אוכָּל, ותגובתו:
(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה:
מסתבר שגם תגובה זו היא ביטוי לנטייתו הדתית של משה. עינו הבוחנת ולבו הרגיש מביאים אותו להבנה שלפניו 'מראה גדול', החורג מסדרי הטבע. ייתכן מאוד שמראה גדול זה לא אירע כאן לראשונה, ועל פני הסנה הבוער כבר חלפו רועים. אלא שאיש מהרועים האחרים לא בחן את המראה בדקדוק; איש מהם לא נתן אל לבו שהסנה בוער יותר מכפי הראוי לו, ובכל זאת איננו אוכָּל; איש מהם לא הבין שלפניו 'מראה גדול'. משה היה הראשון שלא הסתפק בראייה שטחית, וביקש לסור ולבחון את המראה מקרוב.
מעתה תובן היטב תגובתו של ה' למעשיו:
(ד) וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱ‑לֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר: מֹשֶׁה מֹשֶׁה...
הווה אומר: לולא סר משה לראות, לא היה ה' מתגלה אליו. בסורו לראות את המראה התברר כי מלבד הרגש המוסרי החזק שבה, אישיותו של משה היא גם אישיות דתית, הנותנת את לבה למה שמעל הטבע.
ד. כוהן מדין
כעת עלינו לדון: כיצד התפתחה אצל משה נטייתו הדתית? כמובן, ניתן לומר שהייתה זו נטייה טבעית, והיא התעוררה רק בהיותו במדבר, כשהתחיל להתקרב מבחינה גאוגרפית למקום השראת השכינה. ברם, ייתכן שלתופעה זו יש רקע משמעותי יותר, שאותו ניתן למצוא בפרק הקודם, המספר על גדילתו והתבגרותו של משה. פרק ב' מספר כי משה גדל בשלושה בתים: בית הוריו, ביתה של בת פרעה וביתו של רעואל. ומתברר שבכל אחד מן הבתים הללו קיבל משה ערך המתבטא בהמשך הסיפור.
בבית הראשון, שבו גדל בימיו הראשונים – בית הוריו – ינק מחלב אמו את הזיקה הלאומית לאחיו בני ישראל. סיפור הצלתו שלו בידי בני משפחתו היה עבורו מופת לסיכון שיש להסתכן למען בני עמו. וכשם שבפרשת הצלתו נזכרה פעמיים לשון אחווה – "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ... וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד..." (ב', ד, ז) – כך נזכרה לשון זו פעמיים כשפנה להציל את האיש העברי מיד האיש המצרי שהכהו: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שם, יא). ואין צריך לומר שהרגישות הלאומית והמסירות לבני ישראל נעשו יסוד מרכזי בהנהגתו של משה.
גם בת פרעה מצטיירת כדמות מוסרית, אלא שאצלה מה שמודגש הוא המוסר האוניברסלי, שמכוחו ניעורו רחמיה על ילד מן האומה שאביה ציווה להכרית את ילדיה: "וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שם, ו). מסתבר שבביתה של בת פרעה למד משה כי יש לנהוג במוסריות גם כלפי מי שאינם מבני עמו, וכן עשה – כשהתערב למען בנות רעואל והציל אותן מן הרועים שביקשו לגרשן.[6]
בעקבות העזרה שהושיט לבנות התוודע משה אל אביהן, ונעשה חתנו. רעואל מוצג בפרק הן כאישיות מוסרית – "וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" (שם, כ) – הן כאישיות דתית, שהרי הוא כוהן מדין. להלן תתגלה מעלתו הרוחנית הגבוהה כשילמד מנסי יציאת מצרים על גדולתו של הקב"ה: "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱ‑לֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" (י"ח, י–יא). ולא בכדי דרשו חז"ל: "יתרו שהיה יודע, שחזר על כל בתי עבודת כוכבים שבעולם ולא מצא בהם ממש, ואחר כך בא ונתגייר, לזה נאה לומר: 'עתה ידעתי' " (דברים רבה פרשה א ה). יתרו היה עסוק כל חייו בחיפוש רוחני, עד שהגיע לקב"ה.
מסתבר אפוא, שכשם שהבתים הקודמים שגדל בהם נתנו למשה רגישות לאומית ומוסרית, תרם גם ביתו של יתרו לבניין אישיותו, והעניק לה את הפן הדתי שבה. תרומה זו הכשירה את משה להיות רגיש למראות שאינם טבעיים, לחפש אחר הא‑ל, ולהימשך אל מקום שכינתו.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תשע"א
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   אמנם בשיעורנו לפרשת לך-לך ראינו שניתן למצוא את השורש לבחירת אברהם בהליכתו של תרח לכיוון ארץ כנען, כפי שיוזכר להלן. אך מכל מקום, התורה מדברת על תרח, ולא על אברהם עצמו.
[2]   כל הציטוטים בעיון זה הם מפרק ג' בספר שמות, אלא אם כן צוין אחרת.
[3]   הצירוף "וזה לך האות" מופיע עוד בשלושה מקומות אחרים במקרא, ובשלושתם האות מובא מיד לאחר מכן: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת: אֲשֶׁר יָבֹא אֶל שְׁנֵי בָנֶיךָ אֶל חָפְנִי וּפִינְחָס בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם" (שמ"א ב', לד); "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת: אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית סָחִישׁ וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זִרְעוּ וְקִצְרוּ וְנִטְעוּ כְרָמִים וְאִכְלוּ פִרְיָם" (מל"ב י"ט, כט); "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת מֵאֵת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה ה' אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֵּר: הִנְנִי מֵשִׁיב אֶת צֵל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה בְמַעֲלוֹת אָחָז בַּשֶּׁמֶשׁ אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת" (ישעיהו ל"ח, ז–ח).
[4]   רש"י מביא פסוק אחר שניתן להתפרש על זה הדרך – הפסוק מן הנבואה על מפלת סנחריב, שהובא בהערה הקודמת. זה לשון רש"י: "ודוגמת לשון זה מצינו: 'וזה לך האות אכול השנה ספיח' וגו' – מפלת סנחריב תהיה לך אות על הבטחה אחרת, שארצכם חרבה מפירות, ואני אברך הספיחים".
[5]   וכבר ציין הרמב"ן: "רבו הפירושים במקרא הזה". ועיין בפירושו ובפירוש ראב"ע, שהציעו עוד כיוונים.
[6]   לדברים אלו יש יסוד בפירוש ראב"ע (ב', ג): "ומחשבות השם עמקו, ומי יוכל לעמוד בסודו, ולו לבד נתכנו עלילות. אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים. הלא תראה, שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס. והושיע בנות מדין מהרועים, בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנן מהמים שדלו".