נטיעה

  • הרב יהודה שביב

נטיעה / הרב יהודה שביב

פתח דבר

"באחד בשבט" - משמיעה המשנה בתחילת מסכת ראש השנה - "ראש השנה לאילן; דברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו". תאריך זה יש בו עניין להלכות מעשר ולמנין שנות ערלה. ברם, מאז החלה תנופת ההתחדשות בארץ נקבע ליום זה מנהג נטיעת אילנות. מנהג חדש מבחינת זימונו לט"ו משבט, אך שורשים עמוקים לו במסורת. להלן יעשה נסיון לחשוף מעט משורשים אלו בדברי המקרא, במדרשי חכמים ובהגות הדורות.

א. במקרא

נטיעה ראשונה במקרא לא נעשתה ע"י האדם. כדרך שהיה האדם מאוחר לכל הנבראים, כן גם לעצים. הללו נוצרו ביום השלישי לבריאה, במאמרו של מקום. ברם, התורה רואה צורך לספר במפורט על נטיעתם של עצים ע"י הקב"ה, אף לאחר שכבר הוזכרה יצירתו של האדם.

"ויטע ה' א-להים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר"(בראשית, ב', ח)

מה נותר לו לאדם לעשות? להיות אך עובד ושומר:

"ויקח ה' א-להים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה"(שם, שם, טו)

אף עבודה ושמירה זו נראו תמוהות בעיני חכמים:

"'לעבדה' - שמא תאמר: יש מלאכה בגן עדן, לפתח ולשדד את האדמה, והלוא כל האילנות נצמחים מאליהן? או שמא תאמר: יש בו מלאכה בגן עדן, להשקות את הגן, והלוא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן? אלא 'לעבדה ולשמרה' - לעסוק בדברי תורה ולשמור מצוותיה"(ילק"ש, שם)

ב. הליכה בדרכי הבורא

לימים תבוא הדרכה אלוקית ותצוה על האדם לעסוק בנטיעות. ציווי ליחיד וציווי ליחידים הרבים.

ליחיד - יצחק אבינו:

"וירא אליו ה' ויאמר: אל תרד מצרימה שכן בארץ..." (בראשית, כ"ו, ב')

"שכון בארץ - עשה שכינה בארץ ישראל; הוי נוטע הוי זורע הוי נציב"[1] (בראשית רבה, ס"ד, ב)

הרי זו התווית דרך להתגבר על הרעב. רעב בארץ - אל תרד מצרימה אלא פעל באורח חיובי בארץ - "הוי נוטע הוי זורע" - כדי להתמודד עם הרעב.

ליחידים - לקראת כניסתם לארץ:

"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא, י"ט, כג)

"כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה היה המן יורד והבאר עולה להן והשליו מצוי להן וענני כבוד מקיפין אותם ועמוד ענן מסיע לפניהם. כיון שנכנסו לארץ אמר להם משה: כל אחד ואחד מכם יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבן" (כל אחד ואחד מכם יטעון מכושו ויצא ויטע לו נטיעות). (ויקרא רבה, כ"ה, ה)

במדבר היתה תקופה מעין זו שבגן עדן - האדם פאסיבי; אוכלו ניתן, מימיו נאמנים. כל שנדרש ממנו - לעבדה ולשמרה: בתורה, בקרבנות, בעבודת ה' רוחנית. הכניסה לארץ תובעת מן האדם מישראל ליטול חלק פעיל; הוא יעדור והוא יטע נטיעות.

שמא יחשוב הנוטע כי נפל ממעלה שהיה מצוי בה במדבר, מבהירים לו חכמים כי לא כן הדבר. אדרבא, במעשה הנטיעה הרי הוא דבק בשכינה והולך בדרכי הבורא:

"ר"י ב"ר סימון פתח: 'אחרי ה' א-להיכם תלכו' (דברים, י"ג, ה) - וכי אפשר לו לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה, אותו שכתוב בו: 'בים דרכך' (תהלים, ע"ז, כ), ואתה אומר 'אחרי ה' תלכו'? 'ובו תדבקון' (דברים, שם) - וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהידבק בשכינה, אותו שכתוב בו 'כי ה' א-להיך אש אוכלה' (דברים, ד', כד) - אלא מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה, הה"ד: 'ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם[2]'; אף אתם, כשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה, הה"ד: 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם' (ויקרא, י"ט, כג)" (ויקרא רבה, כ"ה, ג)

נמצא כי "ונטעתם..." אינה רק הקדמה למצוות ערלה, אלא בה עצמה כבר אצור תוכן מצוותי חיובי. "'וכי תבואו אל הארץ' - ג' מצוות נאמרו כאן: א. ביאת הארץ. ב. לנטוע כל עץ מאכל לשבח הארץ. ג. לנהוג שני ערלה" (עפ"י פירוש "אור החיים" על ויקרא, י"ט, כג).

ג. האדם עץ השדה

הליכה בדרכי ה' היא עצם היצירה. מה הוא יצר אף אתה הוי יוצר. אבל, כל הבריאה כולה - מעשיו של הקב"ה. מדוע נתייחדה דווקא נטיעת אילנות להיות היא הליכה בדרכי הבורא ודבקות בו?

אפשר לו לאדם ליצור בצורות שונות. אפשר לו ליצור בדומם - לפסל, לעצב. אלא שזו תהיה יצירה דוממת. אפשר לו ליצור יצירה אנושית - ליצור חיים אנושיים. ואכן, על כך נצטווה במיוחד - פרו ורבו. אלא שיצירה זו צריכה לשותפות. אי אפשר לה להעשות על ידי יחיד, ואילו הקב"ה יצר לבדו ואין מי עימו.

יצירה של חיים, שבה משמש אדם כיוצר יחיד, היא נטיעה. בזה מתדמה הוא לקונו. זהו שמדגישים בעלי המדרש "כל אחד ואחד מכם יטעון מכושו ויטע לו נטיעות".

ועוד יש בו באילן שאין בנבראים אחרים.

קדמונים חילקו הנבראים לארבע דרגות, זו למעלה מזו - דומם, צומח, חי ומדבר. הצומח יתר על הדומם, שכח צמיחה וחיות בו, אך נופל הוא מהחי ומן המדבר שאין עימו כח תנועה. צמוד הוא ונטוע במקומו, אין הוא יכול להלך על פני המרחב, תחום הוא בגבולות מקומו. אבל באמת, יתר הוא על פני החי והמדבר בכך שהוא מהלך על פני דורות רבים, ופורץ הרבה גבולות של זמן.

בכך אפשר לו להיות גשר של קשר בין דורות. את שמשתדל האדם לפעול בדרך של יצירה רוחנית - השקה בנצח - פועל העץ בשורשיו ובפירותיו, התגברות מה על אימת מוות.

הרי: האדם - עץ השדה.

מבקש האדם להאחז אחיזת מה בדורות עתידים, למסור מה להם. הדרך לכך - נטיעה.

"'כי תבאו אל הארץ ונטעתם' - אמר להם הקב"ה לישראל: אע"פ שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא הוו זהירים בנטיעות, שנאמר: 'ונטעתם כל עץ מאכל' - כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם" (תנחומא, קדושים, ח)

מעשה הנטיעה יש בו חינוך לאדם להתרומם מעבר להווה ולעכשיו ולצפות לדורות יבואו[3]. ואף בזה הוא מהלך אחר מידותיו של הקב"ה, המכין כל לזולת - לנבראים.

"לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצא - עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן. אמר הקב"ה לישראל: למדו ממני, כביכול (לנטיעות) אני צריך? שנאמר: 'ויטע ה' א-להים גן בעדן מקדם'" (תנחומא קדושים, סוף ח')

בכמה מקומות מצינו שנסמך האדם לעץ.

1. במעשה הבריאה מקדם:

"וייצר ה' א-להים את האדם עפר מן האדמה... ויטע ה' א-להים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר.

ויצמח ה' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" (בראשית, ב', ז-ט)

יצירת אדם - נטיעת גן - נטיעת האדם - הצמחת כל עץ.

2. בהודיה המתחדשת מידי שנה עם תחילת הלבלוב:

"אמר רבי יהודה: האי מאן דנפיק בימי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם" (ברכות, מג ע"ב)[4]

מתוך ראיית אילנות המתחדשים ומלבלבים, באים להודות גם על בריות טובות.

3. באיסור בל תשחית:

"כי תצור על עיר ימים רבים להלחם עליה לתפסה, לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור" (דברים, כ', יט)

מתוך שמירה שלא להשחית עץ המאכל, אפשר להגיע להכרה והבנה כי אין לפגוע גם באדם[5].

ד. בארץ - ונטעתם

"כי תבואו אל הארץ ונטעתם" - ודאי יש בנטיעה בארץ משום קיום של מצוות ישוב הארץ. שהרי שתים כוללת מצוה זו:

"שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו; לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (רמב"ן, הוספות על ספר המצוות לרמב"ם, מצות עשה ד')

לא לעזוב לאומה אחרת ולא לשממה. קיומו של החלק הראשון הוא בעיקרו עניין לכלל האומה, שהיא הכובשת מיד אומה אחרת[6], ואילו כיבוש מן השממה הוא בעיקרו עניין ליחידים, כל יחיד וחלקתו שלו. וכבר הרגשנו בהדגשת המדרש "כל יחיד ויחיד...".

עבודת קרקע זאת, כשהיא באדמת ארץ ישראל, הרי היא מצוה ממש:

"שהעבודה בקרקע גופא מצוה משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציותה התורה 'ואספת דגנך' (דברים, י"א, יד). וכאילו תאמר: לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכי נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה" (חתם סופר, בחידושיו לסוכה, לו ע"א)

ומצינו לו לרבי ינאי שנטע ארבע מאות כרמים (בבא בתרא, יד ע"א[7]). והסביר הראב"ד שמשום ישוב ארץ ישראל עשה כן[8] (מובא בשטמ"ק שם).

מצות ישוב הארץ אפשר לה להעשות בכל דרך שתוציאנה משממתה, בין בזריעת תבואה, בין בזרעוני גינה. אך דומה שבנטיעת אילנות הרי היא מתקיימת ביותר. שעם נטיעת האילן, משריש הנוטע את עצמו באדמת ארץ ישראל, וככל שמכה האילן שורשים - כן מתעצמת זיקתו של הנוטע אל הארץ. וכשהוא זוכה לראות פירות שעלו באילן נהיית לו ארצו לארץ טובה, וכשהוא זוכה להביא ביכורים לבית המקדש, הרי הוא מכריז - "הגדתי היום... כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו" (דברים, כ"ו, ג)

אפשר שהוא נולד בארץ ואבות אבותיו הם שבאו, אך הבאת ביכורי פרי אדמתו היא שנוטעת בו את תחושת הביאה אל הארץ.

נמצא, נטיעת אילנות בדור ראשון של באי הארץ עניינה - השרשה והיקבעות. לדורות הבאים משמעה - התחדשות.

חווית מצות ישוב ארץ ישראל עשויה להתקהות על ידי אותם המושרשים מדורות. לכך תבוא מצות נטיעה והבאת ביכורים ויחדשו חווית המצוה, שתהיה בחינת: בכל יום כחדשים[9].

ה. נטיעה - נוי מצוה

מצות ישוב ארץ ישראל אפשר לה להתקיים בדרכים שונות. המיוחד בנטיעה אולי הוא בכך, שיש התנאות במצוה זאת. כבר רמוז הדבר בניסוחו של "אור החיים" - "לנטוע כל עץ מאכל לשבח הארץ" (פירושו על ויקרא, י"ט, כג).

שבחה של הארץ בשתים: בפירות - "פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל", ובאילנות עצמם, שכבר עם נטיעתם לראשונה שומעים אנו על חן מראיתם:

"ויצמח ה' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל"(בראשית, ב', ט)

לא די בכך שטוב הוא וטובים פירותיו למאכל, אלא אף נחמד למראה - "שהיו העצים יפים בקומתם ובעליהם" (רד"ק). "שיחשקו לראותו ויתאוו לו וישבחוהו במבט העין אל יופיו" (רבי אברהם בן הרמב"ם).

נמצא, המקיים מצות ישוב הארץ בנטיעות, הרי הוא מתנאה לפני בוראו[10]. נוי של מצוה, אך גם נוי של בני אדם, שכן בנוסח ברכת האילנות בגמ' נאמר - "אילנות טובים להתנאות[11] בהן בני אדם".

התנאות זאת של בני ישראל בנטיעות מצאה לה ביטוי מדרשי:

"הנך יפה רעייתי הנך יפה - ...בנטיעה" (שיר השירים רבה, א', סב)

"מה יפית - ...בנטיעה"(שם, ז', יב[12]).

ו. ימי העץ ימי עמי

הזיקה שבין עם ישראל לארץ ישראל, הומחשה כנטיעת אילן במקומו הראוי לו:

"תביאמו ותטעמו בהר נחלתך"[13] (שמות, ט"ו, יז)

ובתהלים מתוארת הביאה לארץ כנטיעה:

"גפן ממצרים תסיע, תגרש גוים ותטעה פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ"[14] (תהילים, פ', ט-י)

כשישראל בארץ ישראל הרי הארץ פורחת ומעלה פירות. כשהם גולים ממנה הופכת היא שממה, ומשמימה את המבקשים לישב בה.

"והשמותי אני את הארץ, ושממו עליה איביכם הישבים בה" (ויקרא, כ"ו, לב)

"זו מידה טובה שלא יהו ישראל אומרים הואיל וגלינו מארצנו, עכשיו האויבים מוצאים עליה נחת רוח. שנאמר: 'ושממו עליה אויביכם היושבים בה' - אף האויבים הבאים אחרי כן לא ימצאו עליה נחת רוח"(תורת כהנים, שם)

"היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם"(רמב"ן, בפירושו על ויקרא, כ"ו, טז).

כיבוש וישיבה כרוכים זה בזה - כשאין הארץ כבושה תחת ישראל והם נידחים ממנה, אף היא שרויה באבלותה ושממונה. ומכאן שפריחתה המחודשת, אות מבשר הוא לחזרתם של ישראל.

"אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: 'ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא'" (סנהדרין, צ"ח ע"א)

הרי זה מעין חזרה לימי גן עדן. מה שם קודם - "ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם" ואחר כך - "וישם שם את האדם אשר יצר"; אף כאן - ארץ ישראל הופכת למקום פורח כהכנה לקראת שובם של בניה.

אכן, פריחתה המחודשת של הארץ לא מעצמה באה, אלא היא פועל יוצא של עבודת יחידים, שקבעו יתד בתוך השממה והפכוה בעמל רב למקום פורח[15]. והענותה של הארץ למאמציהם היא אות התקוה להמונים רבים שנקראו לבוא בעקבותיהם.

אכן נטיעה היא מעשה גאולתי ממשי. אפשר שלזה נתכוון רבי יוחנן בן זכאי במאמרו:

"אם היתה נטיעה בתוך ידך, ויאמר לך: הרי לך המשיח, בוא ונטע את הנטיעה ואח"כ צא והקבילו[16]" (אבות דרבי נתן, נוסח ב', פרק ל"א)

נטיעה היא מעשה ממשי. השמועה על בואו של המשיח אכתי בגדר שמועה היא, יציאתך להקביל את פניו אינה מזרזת ואינה עושה ממש לקידומו. לא כן הנטיעה.

* * *

אחרית כראשית. מה ראשיתו של עולם עסק הקב"ה בנטיעה תחילה, כן מצווים בניו לבשר את האחרית המיוחלת בנטיעה. בנטיעות אלו מובטחים ישראל שתהיה להם אחיזה נצחית בארץ.

"ועתה לא כימים הראשונים אני לשארית העם הזה נאם ה'... כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם והנחלתי את שארית העם הזה את כל אלה" (זכריה, ח', יא-יב)

"והארץ הנשמה תעבד תחת אשר היתה שממה... ואמרו הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן"(יחזקאל לו, לד-לה)

"ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פרים. לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל כי כימי העץ ימי עמי". (ישעיה, ס"ה, כא-כב).

 

[1] לדעת אחד מרבותינו הראשונים כבר היה נוטע מעצמו טרם שנצטוה. שכך מפרש הרשב"ם את הכתוב - "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית, כ"ד, סג) - "כדכתיב 'וכל שיח השדה' - כלומר: לטעת אילנות...".

[2] כנראה נדרש גם המשך הכתוב: "מקדם", במשמע זמני - מתחילה.

[3] ואולי אף זה מונח ביסוד איסור ערלה (שהאזהרה עליו היא עיקר הכתוב בפרשת קדושים שם) - ליתן לנטיעה מגמה עתידית רחוקה יותר.

[4] בניסוח ההלכתי חלו כמה שינויים. העיקרי שבהם - שנקבעה ברכה זו בשם ומלכות. "היוצא לשדות או לגנות ביומי ניסן וראה אילנות פורחות וניצנים עולים מברך: בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות כדי ליהנות בהן בני אדם" (רמב"ם, הלכות ברכות, ו', יג. וראה בשו"ע או"ח סימן רכ"ו). הודגשה ההנאה, שכן "כל האילנות להנאתן של בריות נבראו" (בראשית רבה, יג, ב).

[5] ראה במאמרי "מלחמת התורה במלחמה", בתוך הספר "ערכים במבחן המלחמה" (קובץ מאמרים לזכרו של רמי מזרחי הי"ד) עמ' 65-62.

[6] אכן הדברים נוגעים אף ליחידים, שהם מצווים לגאול קרקע מיד נכרים ומוזהרים מלמכור להם. ומצינו כמה וכמה תקנות שתיקנו חכמים ליחידים בשל ענין זה. מפורסמת שבהן: "הקונה בית או שדה בארץ ישראל כותבין עליו אונו ע"י נכרי אפילו בשבת, משום ישוב ארץ ישראל" (גיטין ח', ע"ב). והבהיר רש"י: "לגרש עכו"ם ולישב ישראל בה" (שם). והמאירי מנסח ביחס להלכה זאת "מצוה על כל אדם מישראל לקבוע דירתו בארץ ישראל ולישבה כפי כוחו". (פירושו על בבא קמא, פע"ב).

[7] והעלה ר' זירא אפשרות שנטע כרמים מינימליים, כל אחד בן חמש גפנים: שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב.

[8] מצינו הוראה להיות נוטע אצל חכם מן האחרונים - הר"ר אלעזר פאפו, שכתב: "טוב לגבר - אשר חננו ה' אפילו קרקע כל דהו, שיזרע בו אילני מאכל משום ישוב העולם דכתיב: 'לא תהו בראה לשבת יצרה' ...ועוד יש בו כוונה טובה, שבכל דבר הצומח וגדל מן הארץ החלו עולין ניצוצות הקדושים אשר במקום ההוא, מדומם לצומח ואח"כ יעלו מצומח למדבר כמבואר בדברי המקובלים... וכן מפורש בדברי ירמיהו (פרק כט) - 'בנו בתים ושבו נטעו גנות ואכלו את פריין" ...אבל אילנות יזרע... ולו יהיה הזרע ולזרעו אחריו" ("פלא יועץ", ערך: "זריעה"). ולכאורה משמע מדבריו שבכל מקום הדברים אמורים, ולא רק בארץ ישראל. (יש להעיר שהוא עצמו לא ראה בעין טובה בניית בתים בחו"ל; ראה דבריו בערך בניין - "ובפרט בארץ העמים, אם אפשר לו לאדם לגור בישוב ע"י שכירות טוב שלא יבנה בתים כלל ולא יקבע דירה בארץ טמאה...").

[9] ראה היטב במדרשי חכמים לפרשת "כי תבוא" שראשיתה ענין ביכורים, ותמצא כי מרובות בהם הדרשות על עניין בכל יום כחדשים.

[10] המקור בתורה לעניין נוי מצוה הוא בשירת הים: "זה אלי ואנוהו", ושם נמשלת השתרשותם של בני ישראל בארץ לנטיעה - "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך".

[11] וראה בדקדוקי סופרים למסכת ברכות, מג ע"ב, בנוגע לשינוי הנוסח.

[12] אכן לא רק לנטיעה נדרש היופי בשני המקומות, כי אם גם למצוות נוספות: גמילות חסדים, תרומות ומעשרות, ציצית, ערלה וכו', ואלו אין בהם לכאורה נוי חיצוני. עכ"פ, העמדת נטיעה בשורה אחת עם מצוות מובהקות, מלמדת על מעמד הנטיעה כמצוה.

[13] וראה בספר הכוזרי (מאמר ב', יב), שהמשיל את העם לכרם ואת הארץ למקום המתאים ביותר לנטיעתו.

[14] ועל זה מיוסד שיר הכרם שבנבואת ישעיה (פרק ה), וירמיה אומר בשם ה' - "ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת" (ב, כא).

[15] כך הסביר רבי יהודה אלקלעי במאמרו גורל לה': "אמרו בפרק חלק: 'אמר ר' אבא אין לך קץ מגולה מזה' - רוצה לומר: כשיתנו ישראל אל לבם לעבוד את האדמה אשר לוקחו משם - זהו הקץ, מפני שאין הדבר תלוי אלא בתשובה לארץ, ועבודת האדמה תסבב את התשובה לארץ...", דבריו - "שאין הדבר תלוי אלא בתשובה לארץ", רומזים למחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע בסנהדרין (צז, ע"ב), אם הגאולה תלויה בתשובה אם לא. חידושו: תלויה, אך לא בתשובה במובן הרגיל, אלא השיבה אל הארץ היא התשובה, שכן שורשה של גלות בחטא המאיסה בארץ.

[16] אכן, א"א שלא להתבונן בהקשר ובתקופה בה נאמרו דבריו - תקופה של חורבן מחד ותקוות משיחיות מאידך. שם בסמוך הוא אמר: "אל תסתור במותיהם שלא תבנם בידך, אל תסתור של לבנים, שלא יאמרו לך בוא ועשם של אבנים... אם יאמרו לך הילדים: נלך ונבנה בית המקדש אל תשמע להם...".