נ"ט בר נ"ט

  • הרב מתן גלידאי

נ"ט בר נ"ט

הגמרא בחולין קיא ע"ב מחדשת שדגים חמים שניתנו בצלחת בשרית נקייה - מותר לאוכלם אחר כך עם חלב, ואין בכך איסור של בשר בחלב. מקרה זה מכונה "נותן טעם בר נותן טעם", או בקיצור "נ"ט בר נ"ט": טעם הבשר נבלע בצלחת, ואחר כך עבר משם אל הדגים. מאחר שהטעם עבר כבר פעמיים ממקום למקום, שוב לא שייך בו איסור בשר בחלב. לדעת מרבית הראשונים, דין זה תקף גם אם הדגים ניתנו בצלחת בשרית (שהיא 'כלי שני'), ואפילו אם הם בושלו בסיר בשרי (שהוא 'כלי ראשון').

 

ניתן להסביר שדין זה מבוסס על כך, שטעם שעבר פעמיים ממקום למקום הוא קלוש כל כך, עד שדין "טעם כעיקר" אינו שייך בו. ממילא, הדגים נחשבים כאילו אין בהם טעם בשר כלל, ופשוט שמותר לאוכלם עם חלב.

 

ברם, הרמב"ן הציע הבנה אחרת לדין זה. לדבריו, טעם שעבר פעמיים ממקום למקום הוא טעם גמור, ודין "טעם כעיקר" שייך בו, כך שהדגים נחשבים כאילו יש בהם טעם של בשר. אולם כדי ליצור איסור בשר בחלב, צריכים שהטעם שבדגים 'ינדוד' פעם נוספת, ויעבור מן הדגים אל החלב - וזוהי כבר משימה שאין בכוחו של טעם קלוש שכזה לבצע. איסור בשר בחלב שייך רק כאשר הבשר והחלב נותנים טעם זה בזה, וכאן טעם הבשר קלוש מכדי לתת טעם בחלב. לפי ההבנה הראשונה נ"ט בר נ"ט אינו טעם, ואילו לפי ההבנה השנייה נ"ט בר נ"ט הוא כן טעם, אלא שאין בכוחו לעבור הלאה.

 

המאירי ואחרים הביאו מחלוקת בשאלה, האם ניתן להקל גם ב"נ"ט בר נ"ט דאיסורא", כגון לאכול דגים שבושלו בסיר שבישלו בו חזיר (=טעם עבר מן החזיר אל הסיר, ומן הסיר אל הדגים). מחלוקת זו תלויה לכאורה בשתי הסברות דלעיל: לפי הרמב"ן פשוט שהדגים אסורים, כיוון שטעם החזיר שיש בהם הוא טעם גמור, ואילו לפי הסברה הראשונה, יש מקום להתיר, שכן נ"ט בר נ"ט אינו נחשב טעם כלל.

 

ברם, למעשה הסיקו מרבית הראשונים לאסור נ"ט בר נ"ט דאיסורא, אפילו אם הטעם האסור עבר פעמים רבות ממקום למקום. לדבריהם, נ"ט בר נ"ט הוא טעם קלוש רק לעניין זה שאין בכוחו ליצור איסור חדש, אבל לעניין אכילתו - זהו טעם גמור, שאסור לאוכלו.

 

אמנם, עדיין תהיה נפקא-מינה בין שני ההסברים במקרה שהטעם אינו אסור במקורו. תוס', למשל, כותבים שאם מבשלים בשר בסיר שבישלו בו קרבן שלמים, ולאחר מכן מסתיים זמן אכילת השלמים - הבשר שבושל בסיר לא נאסר באיסור "נותר", כיוון שטעם השלמים שיש בו הוא נ"ט בר נ"ט. לכאורה, דברי התוס' מתאימים לסברה הראשונה שהצענו, שנ"ט בר נ"ט אינו נחשב טעם. לפי הרמב"ן מסתבר הבשר ייאסר, כיוון שנ"ט בר נ"ט נחשב טעם, ואין צורך במקרה זה במעבר נוסף של הטעם כדי לאסור.