דילוג לתוכן העיקרי

נידה | דף ב | תרתי לריעותא

הסוגיה הפותחת את מסכת נדה מהווה מקור יסודי בדיני חזקות, ובעיון זה ננסה לנגוע מעט בדינים סבוכים אלו. במשנה הובאה מחלוקת בין הלל ושמאי ביחס לאישה שהתעסקה בטהרות ולאחר מכן ראתה דם:
"שמאי אומר: כל הנשים דיין שעתן.
הלל אומר: מפקידה לפקידה, ואפילו לימים הרבה".
בגמרא מבואר שלדעת שמאי מעמידים את האישה על חזקתה – מכיון שידוע לנו שהייתה טהורה בעבר, אנו מחשיבים אותה כטהורה עד הרגע שבו ראתה דם. לעומתו, הלל חושש לאפשרות שנטמאה קודם לכן ללא ידיעתה, ולכן מטמא מספק את כל הטהרות שנגעה בהן מאז הפעם האחרונה שבה בדקה את עצמה וידעה בוודאות שהיא טהורה.
הגמרא הקשתה על דעת שמאי (וגם על הלל, אך אין כאן מקום לדון בכך) מדין מקוה:
"ומאי שנא ממקוה?
דתנן: מקוה שנמדד ונמצא חסר – כל טהרות שנעשו על גביו למפרע, בין בר"ה בין ברה"י, טמאות".
המקרה המתואר במשנה הוא של מקוה שהיה שלם בתחילה, לאחר מכן טבלו בו כלים והשתמשו בהם בטהרה על סמך טבילה זו, ולבסוף נמצא חסר. המשנה פוסקת שהטבילה לא הועילה, אף שלכאורה לדעת שמאי צריך היה להעמיד את המקוה על חזקתו!
הגמרא מתרצת:
"התם משום דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו, ואימא לא טבל.
אדרבה, העמד מקוה על חזקתו ואימא לא חסר!
הרי חסר לפניך.
הכא נמי – הרי דם לפניך!...
התם – איכא תרתי לריעותא, הכא – איכא חדא לריעותא".
כלומר, ישנם שלושה גורמים שבהם יש להתחשב בסוגייתנו: חזקה דמעיקרא (המצב בעבר), חזקה דהשתא (המצב הנוכחי), וחזקת הדין. במקרה של המשנה החזקה דמעיקרא של האישה הייתה שהיא טהורה, החזקה דהשתא שלה הייתה שנטמאה, וחזקת הדין של הטהרות שנגעה בהם הייתה שהן טהורות. כלומר, שניים מן הגורמים טהורים ורק אחד טמא. מקוה דומה לאישה בכך שהחזקה דמעיקרא הייתה שהוא כשר והחזקה דהשתא היא שהוא פסול, אך חזקת הדין של הכלים שנטבלו בו הייתה שהם טמאים (שהרי משום כך היו צריכים טבילה), ועל כן הם נשארים בטומאתם.
השאלה הלמדנית שאותה בחנו המפרשים בסוגייתנו היא מהו המנגנון שבאמצעותו מצטרפות חזקת הדין של הכלים הטמאים והחזקה דהשתא של המקוה החסר כדי להכריע את החזקה דמעיקרא של המקוה.
רבי עקיבא איגר (בשו"ת סי' ז) הציע את המנגנון הבא: החזקה דמעיקרא של המקוה (שהיה כשר) וחזקת הדין של הכלים (שהיו טמאים) מקזזות זו את זו, ועל כן יש כאן ספק. במקרים מסופקים יכולה החזקה דהשתא של המקוה (החסר) להכריע את הדין, ועל כן ההלכה היא שהכלים טמאים.
אמנם, בדברי רש"י בסוגיין (ד"ה תרתי) מפורש אחרת:
"העמד טמא על חזקת טומאה ובחזקת טהרה דמקוה איכא ריעותא שהרי חסר לפניך".
כלומר, לדעת רש"י החזקה דהשתא מהווה "ריעותא" בחזקה דמעיקרא, ועל כן אנו מכריעים על פי חזקת הדין. נראה שגם עמדה זו אפשר להבין בשתי דרכים:
א. אפשר להבין שהחזקה דהשתא מקזזת לחלוטין את החזקה דמעיקרא, וממילא הדין תלוי רק בחזקת הדין.
ב. מלשון רש"י נראה שהחזקה דהשתא אינה מהווה כוח עצמאי, אלא רק ריעותא בחזקה דמעיקרא. נראה שיש להבין זאת באופן הבא: כאשר אין חזקה דהשתא מנוגדת, מהווה החזקה דמעיקרא הכרעה גמורה וודאית של המציאות, ואין כוח לחזקת הדין לעמוד נגדה. אמנם, כאשר המצב "השתא" הפוך מהחזקה, שוב אין היא מהווה הכרעה של המציאות (שהרי אין סיבה מציאותית להניח ביחס לנקודת זמן כלשהי שהמצב היה כמו החזקה דמעיקרא ולא כמו המצב הנוכחי), אלא הנהגה בלבד, שעניינה השארת המצב בחזקתו מחמת הספק. כוח ההנהגה של החזקה המציאותית חלש מזה של חזקת הדין, דווקא משום שהיא מצביעה על מציאות מסויימת ולא על הכרעת הדין, ועל כן חזקת הדין גוברת עליה ומשאירה את הדין בחזקתו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)