נידה דף ג – ספק טומאה

  • יהודה רוזנברג
סוגייתנו דנה במחלוקת רבי שמעון וחכמים (הובאה לעיל ב ע"ב) בנוגע לדינו של ספק טומאה ברשות היחיד וברשות הרבים:
"מקוה שנמדד ונמצא חסר – כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע, בין בר"ה בין ברה"י, טמאות.
ר"ש אומר: בר"ה – טהורות, ברה"י – תולין".
רבי שמעון וחכמים נחלקו במחלוקת כפולה: ברשות הרבים – רבי שמעון מטהר וחכמים מטמאים, וברשות היחיד – חכמים מטמאים בטומאה ודאית ורבי שמעון בטומאת ספק.
הגמרא מעלה אפשרות (שיש מקום לדון אם היא מתקבלת לבסוף או נדחית) שלפיה מחלוקת רבי שמעון וחכמים נובעת מהבנה שונה של מקור דין ספק טומאה. כידוע, דין ספק טומאה נלמד מסוטה, שלגביה קבעה התורה שאם הספק נולד ברשות היחיד – יש להתייחס לספק כוודאי ולאסור את האשה:
א. לדעת חכמים הדין הנלמד מסוטה הוא שיש להחמיר בספק טומאה (ברשות היחיד, ובמקרים מסוימים – יתכן שגם ברשות הרבים).
ב. לדעת רבי שמעון הדין הנלמד מסוטה הוא לקולא – ספק טומאה ברשות הרבים טהור (לגבי רשות היחיד אין לימוד מיוחד מסוטה, ויש לנהוג על פי חוקי החזקות הרגילים).
נפקא מינה נוספת למחלוקת זו (לפחות לדעת רבי שמעון) אפשר למצוא במסכת טהרות (ו, א):
"המסוכן ברשות היחיד, והוציאוהו לר"ה, והחזירוהו לרשות היחיד:
כשהוא ברשות היחיד – ספיקו טמא, כשהוא ברה"ר – ספיקו טהור.
ר"ש אומר: רה"ר מפסקת".
המקרה הנדון במשנה הוא של גוסס שאיננו יודעים אם הוא חי או מת, וממילא – הנוגע בו נקלע למצב של ספק טומאה. לדעת תנא קמא יש לדון את הגוסס בכל פעם לפי מקומו: הנוגע בו ברשות היחיד יהיה טמא, והנוגע ברשות הרבים – טהור. לעומת זאת, רבי שמעון סובר שאם הגוסס עבר לרשות הרבים לאחר שהיה ברשות היחיד, עלינו להתייחס אליו למפרע כטהור גם ברשות היחיד, שהרי לא יתכן שהוא היה מת כשהיה ברשות היחיד בתחילה, וחזר לחיים לאחר שעבר לרשות הרבים. עלינו לנהוג בצורה עקבית, ולהניח שגם בתחילה, כשהיה ברשות היחיד, הוא היה חי.
נראה ששורשה של המחלוקת המובאת במשנה בטהרות נעוץ בשאלה אם ההכרעה במקרים של ספק טומאה היא הכרעה מציאותית של ממש, או שהתורה רק קבעה כיצד יש לנהוג במקרים אלו:
א. אם התורה רק קבעה כיצד עלינו לנהוג במקרים של ספק טומאה, אך אין כאן הכרעה מציאותית – יתכן שסתירה בין פסיקות שונות ברשות היחיד וברשות הרבים לא תטריד אותנו. כך יש להבין את דעת תנא קמא, שאינו חושש לטמא את מי שנגע בגוסס עוד כשהיה ברשות היחיד, ולטהר את מי שנגע בו לאחר מכן, כשהיה ברשות הרבים.
ב. אם ההכרעה במקרים של ספק טומאה היא הכרעה מציאותית, הקובעת מה אירע – לא נוכל לאמץ הכרעות הסותרות זו את זו. כך, כנראה, סובר רבי שמעון, שאינו מוכן להכריע בצורה שונה לגבי מי שנגע במת בעודו ברשות היחיד ומי שנגע בו אחר כך, ברשות הרבים.
אולם מלבד מחלוקת זו, נראה שדעת רבי שמעון במסכת טהרות מתבססת על שיטתו בסוגייתנו. לדעתו הכלל הנלמד מסוטה הוא "ספק טומאה ברשות הרבים טהור", ולא "ספק טומאה ברשות היחיד טמא", ולכן הוא קובע שבמקרה של סתירה יש לטהר ולנהוג על פי הכלל המקל (שהרי אילו היה סובר שהכלל הקובע הוא "ספק טומאה ברשות היחיד טמא" – היה עליו לטמא גם את מי שנגע בגוסס ברשות הרבים, ולא לטהר את הנוגע ברשות היחיד).
[דברים אלו קרובים, אך לא זהים, לדברים שכתב השב שמעתתא (שמעתתא ד פרק ד), עיין שם. להרחבה בנושא זה כדאי לעיין בשיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין על טהרות, בפרקים העוסקים בספק טומאה ברשות הרבים וברשות היחיד, שם הוא מציע אפשרויות אחרות להבנת הדברים.]