נידה | דף ד | נגע באחד בלילה

אגב העיסוק בשאלות שונות הנוגעות לספק טומאה, עוסקת סוגייתנו גם במקרה הבא:

"נגע באחד בלילה, ואינו יודע אם חי אם מת, ולמחר השכים ומצאו מת – ר"מ מטהר, וחכמים מטמאין, שכל הטמאות כשעת מציאתן".

הספק הוא אם לנהוג על פי חזקת הטהרה, שהרי האדם היה חי קודם לכן, או על פי המצב הנוכחי – שבו האדם מת והנוגע בו טמא.

בתוספתא (טהרות ו, ח) מובאת גירסא שונה מעט:

"ר' מאיר מטהר – ספק רשות הרבים טהור,
וחכמים מטמאין – שכל הטומאות כשעת מציאתן.
מודים חכמים לר' מאיר שאם ראהו חי מבערב, אף על פי שהוא בא שחרית ומצאו מת – טהור, מפני שזה ספק רשות הרבים".

לא נעסוק כרגע במשמעותה המדויקת של התוספת "ראהו חי מבערב", ולענייננו די לציין שעל פי התוספתא יש להביא בחשבון גם את מקומו של המת, על פי הכלל הקובע ש"ספק טומאה ברשות היחיד טמא".

אפשר היה לומר שיש מחלוקת בין המשנה – שלא הזכירה את חילוק הרשויות ואולי אינה סוברת שהוא משמעותי במקרה שלנו, ובין התוספתא – שמקבלת את ההבחנה בין רשות היחיד ורשות הרבים גם במקרה זה. אמנם, התוספות (ד"ה כי) נזהרו שלא לפרש כך, והסבירו שאפשר לפרש את המשנה והברייתא כמסכימות זו עם זו, אולם גם הם סוברים שיישום ההבחנה בין רשות הרבים ורשות היחיד במקרה שלפנינו תלוי במחלוקת בין חזקיה ורבי יוחנן. רבי יוחנן סובר שיש לאמץ את הכלל "ספק טומאה ברשות היחיד טמא" גם במקרה שלנו, ואילו חזקיה סובר שגם ברשות היחיד יש לנהוג על פי חזקת הטהרה, כפי שהוא סובר לעיל, לגבי קופה בדוקה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו ונמצא שרץ בזוית אחרת.

נראה שהמחלוקת אם ליישם את הכלל לגבי ספק טומאה ברשות היחיד במקרה שלנו מבוססת על שתי דרכים שבהן אפשר להבין כלל זה:
א. ישנה קביעה כללית שכל ספק טומאה ברשות היחיד טמא, ואין זה משנה כיצד נולד הספק. קביעה זו עשויה להתבסס על כך שברשות היחיד מוטלת על האדם חובת שמירה ואחריות גדולה יותר, ועל כן יש להחמיר יותר במקרה של ספק, או על קולא מיוחדת בטומאת רבים, כפי שמשתמע בירושלמי בסוטה (פ"א ה"ב), המקשר זאת לכלל "טומאה הותרה בציבור".
ב. כאשר שני דברים נסגרים יחדיו ברשות היחיד, יש להניח שהם באו במגע זה עם זה. כך לגבי סוטה, שהתורה קבעה שיש להתייחס אליה כמי שנבעלה משום שהתייחדה עם הבועל, וכך גם לגבי ספק נגיעה בטומאה – שיש להתייחס אליו כוודאי.

הנפקא מינה בין שתי ההבנות היא במקרה שלפנינו – ודאי מגע וספק טומאה. ברור שהאדם שלפנינו נגע באדם אחר, אלא שלא ידוע לנו אם אותו אדם היה מת וטימא אותו, או שהיה חי בעת הנגיעה. אם נאמר שכל ספק טומאה ברשות היחיד טמא – גם במקרה שלפנינו יש ספק טומאה, אולם אם נאמר שהכלל קובע רק שכאשר שני דברים מתייחדים יחדיו יש להתייחס אליהם כאילו באו במגע זה עם זה – במקרה שבו אין ספק מגע, אלא ספק טומאה שנולד באופן אחר, הכלל אינו שייך.

[על פי ההבנה השניה, שעל פיה הכלל מתייחס לאפשרות ששני דברים נגעו זה בזה, אפשר היה לצפות ליישום הכלל במקרים נוספים, ולא רק בדיני טומאה וטהרה, שהרי ההנחה ששני דברים שהתייחדו ברשות היחיד נגעו זה בזה אינה מוגבלת בהכרח לדיני טומאה וטהרה. אולם חז"ל קבעו בפירוש שכלל זה שייך רק בדיני טומאה וטהרה, וכן ובסוטה, שחֶטאָהּ מוגדר כ"טומאה".]