נידה | דף ה | מעת לעת שבנידה

הגמרא (ה ע"ב) דנה בדבריו של זעירי:

זעירי קובע שכאשר חכמים פסקו שיש לחשוש שמא האשה שראתה דם היתה טמאה עוד קודם לכן, ולכן הטהרות שבהן היא נגעה בתוך מעת לעת למציאת הדם נטמאו, הם החמירו בכל הטומאות הקשורות בנידה – גם בטומאת מגע וגם בטומאת משכב ומושב. לכאורה חידוש זה היה צריך להיות פשוט: אם אנו חוששים שמא האשה נטמאה עוד קודם שבדקה וגילתה דם – מהי הסברא לחלק בין סוגי טומאות שונות?

נראה שיסוד השאלה אם מעת לעת שבנידה עושה משכב ומושב נעוץ בשתי הבנות אפשריות של אופי הטומאה שגזרו חכמים על הנידה למפרע:
אפשרות אחת – אנו מקבלים, לחומרא, את החשש שמא הנידה נטמאה עוד קודם ששמה לב לכך, ולכן כל דיני נידה שייכים גם באותו מעת לעת (אמנם, גם לפי אפשרות זו יתכן שזהו דין מצומצם, שנוהג רק בקדשים).
אפשרות שניה – חכמים גזרו על הנידה טומאה מחודשת, שאינה נושאת אופי של טומאת נידה ממש (אפשר גם להעלות אפשרות קיצונית יותר, שלפיה חכמים לא גזרו טומאה על הנידה עצמה, אלא על הטהרות שנגעו בה בתוך מעת לעת).

על פי האפשרות הראשונה עלינו לקבל את דינו של זעירי, ולקבוע שכמו שאר דיני טומאת נידה – גם דין משכב ומושב נוהג בטומאת מעת לעת. לעומת זאת, על פי האפשרות השניה אפשר לומר שחכמים גזרו רק על טומאת מגע, שאינה דורשת אופי של טומאת נידה, אלא שייכת בכל סוגי הטומאות.

ההבדל בין שתי האפשרויות עשוי להיות קשור לנימוקים השונים שהביאה הגמרא לעיל כדי להסביר את דין טומאת מעת לעת: אם הוא נובע מיישום הכללים הרגילים של דיני חזקות וספקות, המובילים אותנו למסקנה שיש לטמא את האשה למפרע, אזי טומאה זו תהיה בעלת אופי של טומאת נידה לכל דבר ועניין. לעומת זאת, אם טומאת מעת לעת נובעת מנימוקים מעין זה שהעלה הלל (לעיל ג ע"ב) – "עשה סייג לדבריך, דמאי שנא מכל התורה כולה דעבדינן סייג?" – אפשר לומר שזוהי טומאה מחודשת, שאופיה אינו זהה לטומאת נידה רגילה.

לאור הבנה זו, סביר היה לקשר את שאלתנו לשאלה נוספת – אם מעת לעת שבנידה מטמא גם את בועל הנידה. לכאורה טומאת בועל נידה שייכת גם היא לאופי המיוחד של טומאת נידה, ואם אנו פוסקים כזעירי – עלינו לטמא גם את בועלה בתוך מעת לעת. אולם בהמשך הסוגיא (ו ע"א) מובאת ברייתא מפורשת שקובעת כי מעת לעת שבנידה מטמא משכב ומושב, ואילו לגבי טומאת הבועל ישנה מחלוקת.

כדי להסביר סתירה זו, נוכל לחלק בין טומאת משכב וטומאת בועל נידה – טומאת משכב ומושב נובעת מאופי הטומאה, בעוד שטומאת בועל נידה קשורה גם לאיסור בעילת נידה, ולמרות שהאשה טמאה למפרע בטומאת נידה – היא אינה נאסרת למפרע (אולי מכיון שישנו הבדל בין דיני הכרעת ספיקות בדיני טומאה ובדיני איסורים). יתכן גם שהדבר קשור לכך שהנידה אמנם טמאה למפרע בטומאת נידה, אך אינה נחשבת כנידה בגברא – אין לה זהות של נידה, אלא רק טומאת נידה. כדי לטמא בטומאת בועל נידה יש צורך בזהות של נידה, ולא די בכך שהאשה תהיה טמאה בטומאת נידה בלבד.